קצת אחרי חג החנוכה, התחילו להכין בגן פונפונים – קטנים וצבעוניים ורכים.
גם רות התחילה להכין פונפון משלה. בחרה רות בין חוטי הצמר היפים צבעים חמים ועליזים

במרומי אחד ההרים הרחוקים, חי לו שבט ה"עצים הירוקים". אנשיו ידועים בחוכמתם הרבה, ובחיבורם העמוק לאמא אדמה. תמיד ידעו: מתי לשתול ואיך לזרוע, האם לחרוש ואיפה לנטוע.

בארץ אחת, לא מאוד רחוקה, גרה לה חסידה. צוואר לה זקוף ולבן, מקור לה ארוך וכתום, נוצות לבנות לה וגם שחורות, ושתי רגליים ארוכות ודקיקות. ראש-השנה קרב ובא והחסידה מתארגנת בהתרגשות לחגיגה. היא מנקה היטב את נוצותיה: נוצה אחר נוצה, נוצה אחר נוצה, עד שהיא כולה נקייה ויפה.

פעילויות הכוללות משחקי תנועה ומקצב, לבד ובקבוצה, הן חיוניות ומעוררות את ה"זרימה" של הכוחות האתריים שלנו.
הכוחות האתריים הם כוחות החיים, ההתחדשות, האיזון והריפוי, הקשורים למערכות ולבלוטות שלנו- דם, לימפה, חיסון, רבייה ועיכול.

היה היה רועה צעיר ושמו דרור. לדרור היה עדר של כבשים. יום יום היה דרור פותח את שער הדיר, מחלל בחלילו ומוביל את הכבשים בשיירה ארוכה אל האחו. באחו הירוק היו הכבשים מלחכות עשב, לוגמות ממי-המעיין ונחות להן בשמש.

תאטרון בובות מתוך כנס גננות שנושאו היה 'תיאטרון בובות בגן הילדים'. ההצגה מציגה באופן פשוט ובאמצעים זמינים את הסיפור "בארץ סין", שכתבה לאה גולדברג. סיפור הידוע גם בשמו העממי "'צ׳ן-סו-לין"

היו פעם חמישה אפונים, שכולם ירקרקים היו ואף התרמיל שלהם היה ירקרק. על כן סברו כי העולם כולו הוא ירוק. והנה גדל התרמיל, הלוך וגדול, הלוך והתארך, ויחד עימו גדלו גם חמשת האפונים. ובשבתם ככה בתוך ביתם הארוך והצר בשורה ישרה זה לצד זה נעשה להם מיום ליום צר וצפוף יותר.

במחסה שלו אשר על שפת אגם הרון חי לו ברווז חום וקטן ושמו שינגביס. כאשר רוח הצפון העז נשב מארץ השלג המנצנץ, היו לברווז החום והקטן שינגביס ארבע בולי עץ גדולים להסקה.

בארץ אחת חיו אנשים טובים ושמחים, חרוצים ועמלים. מבוקר עד ערב עבדו- להכין את מזונם, לבנות את בתיהם ולטפל בילדיהם. ולכן היו האנשים בארץ ההיא עסוקים מאד, והארץ מלאה קולות ורעשים- של בניה ועבודה, תנועה עשיה מפגש ושיחה- קולות של חיים.

בני השבט של טמאהול חיו ביחד ביערות הגדולים שליד הנהר. הם עסקו בחריצות, מבוקר עד ליל, בהכנת מזונם, בניית בתיהם וגידול ילדיהם. טאמהול אהב מאד את השבט שלו, הוא אהב להסתובב בין האנשים השונים ולהתבונן במלאכתם. כל בני השבט היו נדיבים והסבירו לו באריכות מה הם עושים, לפעמים נתנו לו לעזור, וחלקו עימו שעשועים תוך כדי העבודה.