סיכום פגישת מעגל עם גננות בזום – 10.10.23

הקשר והשיח הם ההורים הוא חלק מהמערך של הגננת שאבישג דיברה עליו ועלי כגננת למצוא את הדרך הנכונה לי לעשות זאת. הנוכחות שלי בקשר עם ההורים הוא חלק בלתי נפרד מתפקידי כגננת. זה נכון לשגרה וזה חשוב ביותר בזמנים כאלה של חוסר וודאות, חוסר ידיעה וחרדה.
אני נדרשת לאומץ, להרשות לעצמי להיות במרחב הרגיש שלי ולשתף. השליחות שלי כאשת חינוך היא להיות נוכחת בסיטואציה גם עבור ההורים, לייצר מרחב שיכול להיות סוג של עוגן וביטחון, קהילה שאני שייכת אליה. האחריות שלי היא לפתוח את הדלת הזו – לייצר קשר ומפגש (פיזי או זומי) עם קהילת הגן שלי – זו קבוצת הגורל שלנו, זו המעטפת של הילדים. זהו המעגל אליו אנחנו שייכים = חוסן = ביטחון. אין אדם שלא כמהה וצריך אותם.

אני מתעניינת בקהילת האנשים הזו – מה אתם חווים? מה קורה בבית שלכם? מה החוזק שלכם כמשפחה, מה הקושי? מה נותן לכם את תחושת הביטחון? מה משמח? מה מפחיד? ועוד. כשאנחנו עדים לכך כמעגל (במידת הנוחות כמובן) אנחנו יכולים להיות יותר אמפתיים, ויותר אכפתיים אחד כלפי האחר. זה יוצר מארג ורשת ביטחון קבוצתית (שם עובדים הארכי-מלאכים) בה אנו יכולים להציע את היחד שלנו תוך שמירה על הגבולות והמרחב הבטוח שלנו ושל האחר. אנחנו יוצרות מעגל של כוח משותף וזה מעצים את הביטחון שלנו ושל הילדים. במקום לשפוט את ההורה האחר אנו מכילים אותו ואת הדרך שלו. כאשר אני כגננת מקשיבה לכל הפרטים הנ"ל אני יכולה לפגוש באופן יותר מדויק ונכון כל ילד. עם ילד מסוים שחשוף לאינפורמציה כי זה חשוב להוריו אני אדבר באופן שמתאים לו והפוך. אני אהיה באופן יצירתי גשר עבור הילדים מתוך המקום שהם ומשפחתם נמצאים.

חשוב שאשמיע גם את הפחד והחששות שלי ואיפה אני צריכה תמיכה ועזרה. זו תמונה שיכולה לתת ביטחון להורה כי אני יודעת מה אני צריכה ואני גם יכולה לבקש את זה. (למשל הורה שיהיה בתקופה הקרובה אתנו בגן).

התיווך לילדים –
הדבר החשוב ביותר הוא לדבר עם הילד אמת. זה לא אומר לחשוף אותו לדברים שלא תואמים את גילו, אבל מן הצד השני כשהילד שואל אותי על חטופים, וטילים אני לא ארצה לספר לו על פיות, גמדים או ענקים.
לכל אחד מאתנו כאנשים מבוגרים בריאים יש את הנרטיב שלו לגבי המצב עכשיו ובכלל. טוב שניצור בתוכנו את התמונה שהיינו רוצות לתת לילדים הצעירים שברשותנו וחשוב לזכור שעל אף כל הקושי, יהיה חשוב להחזיק עבורם תמונה שיש טוב בעולם שהעולם הוא טוב. עוד אלמנט חשוב בשיח עם הילד הצעיר (ובכלל) הוא השימוש בעולם המושגים שלו, המציאות שהוא מכיר.
כשהוא שואל על הטילים והאזעקות וזה מפחיד אותו, חשוב שאתקף את הרגש שלו – כן הרעש שלהם באמת מפחיד והם גם יכולים לפגוע אבל האזעקה שומרת עלינו, היא מודיעה לנו מתי להיות במרחב המוגן. אני גם יכולה לומר שגם לי הרעש הזה לא נעים ואולי אני אפילו מפחדת אבל אני שומרת עליך ואנחנו הולכות ביחד למרחב המוגן. ובמרחב המוגן הכנו מראש דברים שעוזרים לנו וגם כאן המגוון והאפשרויות רבות – טוב שאדאג לצרכים שלי באותה מידה שאני דואגת לאלו של ילדיי. וגם את זה אני יכולה לתקף במילים – "אני לוקחת איתי את הכרית שלי (או כל דבר אחר שאני יודעת שעוזר לי) כי זה ממש עוזר לי, מה אתה רוצה שיהיה אתך?" ועבור הילד הצעיר ממש אני מכינה את מה שאני יודעת שעוזר לו. אנחנו לא רוצות לטאטא את הרגש מתחת לשטיח, זה לא יבריח אותו, ההיפך. אנחנו רוצות לתת לילד על פי גילו את הכלים להתמודד עם הפחד, או כל רגש אחר, כדי שבעתיד הוא יוכל לנהל ולווסת את הדברים בעצמו. בשונה מהילד הצעיר, לנו יש את הידיעה איך להתמודד עם הפחד (או כל רגש אחר) ואנחנו ניקח את הילד אתנו – ננשום ביחד, ניתן יד, ניגע, נתכרבל, נשחק, נתחבא וכו. זה שווה אלף מילים.

לא להיבהל מהשאלות של הילדים, לקרקע את עצמי, לנשום, להיזכר בנרטיב שלי ולענות במילים פשוטות הקשורות לעולם שלהם. בתשובות שלי אני תמיד רוצה לתת תמונה שלמה:
חטוף זה מישהו שלקחו אותו בלי שהוא רצה ועכשיו יש הרבה אנשים שעובדים כדי להחזיר אותו הביתה בשלום. לקרב את זה לעולם שלהם – " כשאתם משחקים ורבים לפעמים אתם חוטפים דברים אחד לשני, או זורקים משהו ומישהו מקבל מכה או נפצע….
המלאכים והפיות הם העוזרים שלנו וטוב שאנחנו נהיה מחוברים אל עולם הרוח, נפנה לבקש את עזרתם וזמין אותם לעזור לנו. פה על פני האדמה אנחנו פועלים ועושים ויש לנו יכולת. סיפורים יכולים לעזור לנו להגיע אל עולמם של הילדים וליצור עבורם מרחב מרפא.
בחלקת האלוהים הקטנה שלנו אנחנו יכולים לשמור עליהם ולתווך להם את המציאות שתתאים לגודלם.