מאת: עפרית קלס
בני השבט של טמאהול חיו ביחד ביערות הגדולים שליד הנהר. הם עסקו בחריצות, מבוקר עד ליל, בהכנת מזונם, בניית בתיהם וגידול ילדיהם. טאמהול אהב מאד את השבט שלו, הוא אהב להסתובב בין האנשים השונים ולהתבונן במלאכתם. כל בני השבט היו נדיבים והסבירו לו באריכות מה הם עושים, לפעמים נתנו לו לעזור, וחלקו עימו שעשועים תוך כדי העבודה. במיוחד אהב טאמהול להתבונן באביו ובחבריו הציידים- איך הם משייפים את כלי נשקם עד שנצצו בשמש, איך הם חוזים את מזג האוויר על פי כיוון הרוח, איך הם מכינים מלכודות לדגים בנהר ועוד. היה נדמה לטמאהול שאין מלאכה או מיומנות שאביו אינו יודע, והוא היה גאה בו מאד.
יום אחד קרה דבר מאד מוזר בשבט של טאמהול, דבר אשר מעולם לא קרה קודם: פני השמיים נתכסו באלפי חרקים קטנטנים, והשמש הבהירה והחמה נעלמה. האור הפך להיות אפור וחלש, והאוויר נמלא קולות זמזום מטרידים. בני השבט היו מודאגים מאד. החרקים הקטנים נכנסו לכל מקום, קלקלו את המזון והפריעו לשנתם, הציקו בעיניים, בפה ובאף. בעיקר הם התגעגעו לאור השמש הבהיר והטוב, שהאיר להם כל ימות השנה.
המבוגרים בשבט התגודדו בקבוצות ושוחחו בקולות חרישיים ופנים מודאגות. טמאהול הרגיש מוזר. הוא אף פעם לא ראה את אביו וחבריו הציידים החזקים דואגים, ולא יודעים מה לעשות. הוא ניסה להתערב בשיחותיהם, לשחק איתם ולשאול אותם לגבי מעשיהם- אך המבוגרים ענו לו בקצרה והזיזו אותו מעליהם.
כולם ניסו להניס ולגרש את החרקים בכל מיני צורות ושום דבר לא עזר… טמאהול הרגיש איך הענן השחור שריחף מעל הכפר הולך ומשחיר, אור השמש נהיה חלש יותר, וההורים שלו נהיו שקטים ומודאגים יותר. והוא הרגיש שקצת מהחושך הזה מתגנב לתוך הלב שלו, וזה היה לא נעים בכלל.
לקראת ערב התכנסה כל משפחה לתוך האוהל שלה. הם ניסו לסגור אותו חזק, כדי שהחרקים המטרידים יישארו בחוץ. בפנים הדליק אבא של טמאהול מדורה קטנה והיה חם ונעים. המשפחה התכנסה סביב המדורה בשתיקה. הילדים פחדו להפר את השקט המוזר שאפף את המבוגרים. טמאהול עצם את עיניו, ונזכר שסבא שלו סיפר לו פעם שכשתינוק נולד בשבט שלהם יורד כוכב קטן מהשמיים ונכנס לתוך הלב של התינוק. היה כל כך חשוך שטמאהול הרגיש איך הוא יכול לראות לרגע קל את האור של הכוכב הקטן שלו- נוצץ ומאיר לו בתוך הלב. זה היה מעודד, והוא המשיך להסתכל עליו, והאור הזה גדל קצת יותר. טאמהול נשם עמוק, הודה לכוכב שלו ופתח את עיניו. מעברה השני של המדורה הוא ראה סבא שלו מחייך אליו, ושני כוכבים קטנים ועדינים נצצו בעניו העמוקות והאפלות.
ואז החל סבא של טמאהול לספר סיפור. הוא סיפר על אור השמש הנעים, כמה שהוא חזק ואיך שהוא תמיד חזר והאיר לשבט לאורך השנים. ואז סבתא של טאמהול שרה להם שיר ארוך ומרגיע על כמה טוב יהיה להם כשהשמש תזרח שוב בקרוב. אז הצטרף גם אביו של טמאהול בשירה. לאט לאט חש טמאהול איך החושך הופך בהיר יותר, וליבו הוקל. לאחר כמה רגעים הצטרפו כל בני המשפחה לשיר של הסבא. הם שמעו שירה דומה בוקעת גם מאוהלים לידם ותוך כמה רגעים הצטרף כל הכפר לשיר אחד גדול ומנחם.
טאמהול לא זכר מתי נרדם ליד המדורה באוהלו כשקולות השירה באוזניו. אבל למחרת בבוקר כשפתחו את דלת האוהל היה האוויר נקי ושטוף אור, ושני כוכבים קטנים זרחו בעיניים של אבא שלו ושל כל בני השבט. טמאהול חש איך גופו עליז וחזק, וליבו נקי ורענן. יחד עם כל בני השבט הוא קפץ להשתכשך ולהתחדש במימיו של הנהר הגדול.
עפרית קלס – עובדת סוציאלית, גננת ולדורף ומלווה גננות
גרסה להדפסה