לעמוד על רגל אחת / סיפור מרפא לתקופת הקורונה (סגר שני)​

בארץ אחת, לא מאוד רחוקה, גרה לה חסידה.

צוואר לה זקוף ולבן, מקור לה ארוך וכתום, נוצות לבנות לה וגם שחורות, ושתי רגליים ארוכות ודקיקות.

ראש-השנה קרב ובא והחסידה מתארגנת בהתרגשות לחגיגה. היא מנקה היטב את נוצותיה:

נוצה אחר נוצה, נוצה אחר נוצה, עד שהיא כולה נקייה ויפה. 

ומה תביא לחגיגת ראש-השנה? עפה החסידה וחיפשה.

עפה ועפה עד אשר ראתה כדורים אדמדמים ובוהקים. התקרבה החסידה וראתה שאלו רימונים אשר הבשילו על העץ. קטפה עם המקור רימון אדום, עמוס בגרגרים ועפה אל האגם הגדול.

באגם חיכו חברותיה החסידות, מצוחצחות, חגיגיות ומתרגשות. 

חלקן הביאו גם הן רימונים, אחרות הביאו תפוחים, היו שהביאו דבש מן הדבורים, וכמה חסידות החזיקו במקור ברכות 'שנה-טובה' מקושטות.

החסידות כה שמחו לראות זו את זו, להתעופף יחדיו, לשחק, לטבול באגם ולחגוג יחדיו את ראש-השנה. הן שרו וצייצו במקהלה שירי חג יפים, טעמו רימונים, טבלו בדבש את התפוחים, וחילקו ברכות זו לזו: "צוויץ צוויץ, שנה טובה, צוויץ צוויץ ומתוקה".

כל-כך נהנו החסידות יחדיו, עד שהיו ממש מוכנות לעוף ביחד לארצות החום הרחוקות. הן הסתדרו בצורה של חץ וכבר כמעט שהמריאו לשמיים, כשחסידה אחת לפתע קראה בקול:

"צוויץ צוויץ, זה עוד לא הזמן, צוויץ צוויץ, החום הגדול עדיין כאן. רק כשיתקרר מעט וינשבו רוחות הסתיו- יהיה זה הזמן לעוף יחדיו". 

שמעו זאת החסידות, נפרדו לשלום, וכל אחת עפה לביתה.

כשהגיעה החסידה הביתה, היא היתה קצת עצובה, אז אבא ליטף אותה עם המקור ואמא עטפה אותה בכנפיה

ולחסידה היה נעים וטוב. 

בינתיים, עד שתפגוש שוב את חברותיה, מתאמנת החסידה בעמידה על רגל אחת ואז על רגל שנייה, ונהנית בביתה עם משפחת החסידות הנפלאה.