גשר על פני ימים סגורים

גשר על פני ימים סגורים

מאת: מירי מתתיה

לתינוקות יש את היכולת המופלאה לאחד את כל המבוגרים סביבם בהתעניינות ובאהבה. כשבני הבכור נולד, עברנו למקום שבו לא הכרתי איש. אני זוכרת שהלכתי עמו לטיול כשהיה כבן חודשיים. מזג האוויר היה אביבי ומושלם. לא קר ולא חם. אבל כל מי שעברה לידי אמרה: "תלבישי לו כובע, יש שמש", או (באותה מידה של אסרטיביות) "הוא צריך כובע צמר! יש רוח!" ואני, מרדנית שכמוני, חשבתי שהוא צריך רק את המנשא ואותי… "דחיפת האף" של שכנותי לא מצאה חן בעיני כלל. אבל בהיותי אמא צעירה לתינוק חמוד, כאשר הייתי חולה, התגייסה אותה קהילה קטנה של שכנות מבוגרות להביא לי מרק חם מדי יום עד שהחלמתי.

כל מי שילדה אי פעם, חשה את ההתעניינות לא רק של כל מכריה אלא גם של זרים. לפעמים זה מכביד או מעייף, אבל עדיין קהילה שלמה מתקבצת מסביב לתינוקות וילדים. לעתים זו קהילה מקצועית: דולות, מיילדות, אחיות (ואחים) בבתי היולדות, לעתים קבוצות ברשתות החברתיות, לעתים משפחה גרעינית ומורחבת, חברות, חברים וגם שכנות ושכנים, כולם מוכנים להתעניין ולהועיל בפתרון בעיות שקשורות בחבר החדש שהצטרף למין האנושי.

הקהילות נוצרות גם מסביב לילדים הבוגרים יותר: הגננות המטפלים, המחנכים והורי הילדים שבגן, בבית הספר היסודי ואפילו בתיכון יוצרים קהילות במובן זה שיש לכל האנשים האלו ידע אודות הילד וכן אכפתיות ורצון להועיל לגדילתו והתפתחותו.

לדוגמה, בעת הקורונה, חברי הנוצרים ארגנו בחג המולד "סנטה קלאוס" אשר היה אחד מן השותפים ב"קפסולה". הוא נכנס לבית בקריאות הו-הו ושימח את הילדים. משפחות אחרות התאחדו ובחרו להן סנטה שיעבור בין הבתים, יניח את המתנות בכניסה לבית ויקרא לילדים מבחוץ.

התקופה הנוכחית מאוד מתעתעת, כי מצד אחד היא מקשה על קיומן של קהילות ומצד שני קהילות הן כמעט הדבר החשוב ביותר להישרדות התקינה של ילדים ומבוגרים. אפשר להתבונן במצבי משבר כגון מלחמות, או פגעי טבע כדי לראות כיצד החברה (אם היא חברה תקינה) מתגייסת לטפל קודם כל בתינוקות ובילדים ורק לאחר מכן בבוגרים.

בריאת קהילות

פרופ' מולי להד ועמיתתו עפרה איילון חקרו את התמודדות התושבים ביישובים שסופגים רקטות באופן תכוף, ופיתחו מודל בשם גש"ר מאח"ד,[1] בהתאם לראשי התיבות של המושגים המרכיבים אותו: גוף, שכל, רגש, מערכת אמונות, חברתיות ודמיון. המודל הזה מציין דרכים שבאמצעותן ניתן להועיל לכל הפרטים בקבוצה במצבי משבר. ואני רוצה להציע אותו כאן כדרך שבה של תמיכה קהילתית בילדים, למרות ההגבלות הפיזיות. האחריות ליצור קהילות תומכות מוטלת עלינו, המבוגרים, למען ילדינו.

הנה הצעה ליישום המודל, לבריאת קהילות מסביב לילדים:

גוף. אנו דואגים לבריאותם של הילדים ביחס להידבקות מן הנגיף, אבל חינוך ולדורף מדגיש את חשיבותם של תנועת הגפיים, של אתגרים למערכת שיווי המשקל, של נשימה טובה וכמובן של הרבה הרבה מגע. האם אנחנו יכולים לנסות לתת מענה לצרכים הללו? אולי ליצור "קפסולה" עם משפחה נוספת, אולי להיפגש בטבע או בגני

השעשועים, ולאפשר תנועה, פעילות אירובית וחוויות חושיות בצורה בטיחותית ובמסגרת המגבלות? אנחנו, המבוגרים, נוכל להצטרף למשחקי כדור או לתופסת, או לשוחח מבעד למסכה עם הורים אחרים.

שכל. ולדורף מטפח את החשיבה המותאמת לגיל. הלימודים בזום הם מאוד זרים לרוח האדם, כי למידה אמורה להתרחש מתוך קשר אנושי. לכן אולי ניתן להתארגן על למידה בקבוצות קטנות. אמא שמוצלחת בחשבון, תעזור בלימודים לשלושה מילדי הבניין ואילו אבא דובר אנגלית, יעזור לילדיו וגם לחבריהם.

רגש. נאפשר ביטוי רגשי בעזרת אמנות ואומנות. אולי מישהו בסביבתנו מעולה בסריגה ויכול להיפגש עם ילדיו וחבריהם (כמובן עם מסיכה) לשיעור סריגה שבועי, תמורת שיעור ציור שבועי לילדיו? או אולי אפשר ליצור הרכב מוסיקלי של הכיתה, או השכונה, או הבלוק?

מערכת אמונות. אני, למשל, אופטימיסטית ללא תקנה. הרי אין לנו שום ידע בנוגע לעתיד, וההסתברות שיקרה משהו טוב, זהה להסתברות שיקרה משהו רע. לכן אני מעדיפה לצפות, לייחל ולהתפלל לטוב. זו מערכת האמונות שלי, והיא יכולה להעצים את הנוער והילדים שסביבי. מישהו אחר מאמין בגורל, או בהשגחה פרטית, אלוהימה אמהית שתדאג לאנושות, אלוהים יחיד או קבוצת אלים מועילים. אפשר בהחלט לשוחח עם הצעירים שסביבכם וליצור עבורם תחושה של חוף מבטחים.

חברתיות. קל בזמנים קשים להסתגר או ליפול לתוך תהום של דיכאון או של סערת אלימות מילולית ואפילו פיזית כלפי זרים (וגם כלפי הקרובים לנו). אבל יש כוח רב מאוד בחברתיות. כך, ביישוב הקהילתי שבו אני גרה, נרתמים התושבים לבישול ועזרה עבור החולים והמבודדים. ביום העצמאות חגגנו ברחוב עם ילדינו ושכנינו (תוך שמירה על מרחק פיזי) והשתתפנו בטקס ששודר לכל היישוב בו-זמנית; בחנוכה יצאנו לרחובות כדי לצפות ב"קרקס נודד" שעבר ביישוב והצהיל את הילדים. אגב, היישוב נותר "ירוק" מאז פרוץ המגיפה. אבל בהחלט ניתן לארגן בעיר תמיכה הדדית שכזאת בשכונה. גם כאן, הילדים הם ה"טריגר" להתארגנות, אבל השמחה המשותפת שומרת על השפיות של כולנו.

דמיון. פרופ' מולי להד פחות עסק ברוחניות, אבל המושג "דמיון" בהחלט כולל גם את יכולתנו להתחבר לרוח האדם וליכולתה להגיע לגבהים דווקא בעיתות מצוקה. באופן מעשי יותר, נוכל לעשות "מיינדפולנס" – שהוא תהליך מדיטטבי, ולדמיין זמן טוב יותר או חברה טובה יותר. אם מישהו בסביבתנו עוסק בדמיון מודרך, אולי יתחשק לו או לה ללמד ילדים כיצד לנשום טוב יותר, ולדמיין עתיד שבו הקהילות שלנו יתאחדו סביב המדורה עם תה צמחים, פיתות-זעתר, תפוחי אדמה, מרשמלו (בריא, בטח בריא) והרבה חיבוקים.

מירי מתתיה היא פסיכותרפיסטית, מלווה הורים וצוותים חינוכיים

המאמר פורסם לראשונה במגזין אדם עולם גיליון 71 24.2.21

[1]  להד, מולי. (1999) מודל החוסן הרב ממדי ושימושיו ברמת הפרט, הקבוצה והארגון.

דילוג לתוכן