קטגוריה: חינוך בשעת חירום

אנו כותבות לכן בזמן מיוחד זה בו כולנו פוגשות ומתמודדות עם מגפת הקורונה והשפעותיה. חיי כולנו הושפעו, השתנו וישתנו בעקבות כך ובאופן מיוחד ילדינו. כאנשי חינוך לגיל הרך אנו פוגשות את הילד הצעיר הבא לעולם עם רצון גדול והתכוונות לגדול ולהתפתח.

הדרך בה ההורים מתמודדים עם המצב משפיע על רמת המצוקה של הילדים. הורים חרדים מגבירים את הלחץ אצל ילדים. ממקרים שהיו בעבר אפשר לראות שאחרי אירוע עולים דיווחים על מקרי מצוקה וחרדות. תוך כדי האירוע מגייסים כוחות והסימפטומים מופיעים שבוע שבועיים אחרי שהאירוע מסתיים. הנפש משתחררת והמצוקה עולה. זה לא בדיוק המצב שבו אנחנו נמצאים עכשיו. נשאלת השאלה: האם אנחנו חוזרים לשגרה?

בימים אלה אנו זקוקים כולנו, קטנים כגדולים, לשיקום. אנו המבוגרים יכולים להתייחס אל המציאות החדשה המלווה אותנו בשבועות האחרונים (וכנראה תמשיך ללוות אותנו) כאפיזודה יוצאת דופן בחיינו ולגייס משאבים של אמונה ואומץ לב ולחפש אחר שילוב מושכל של חוכמה, טוב לב ודאגה לזולת

פעילויות הכוללות משחקי תנועה ומקצב, לבד ובקבוצה, הן חיוניות ומעוררות את ה"זרימה" של הכוחות האתריים שלנו.
הכוחות האתריים הם כוחות החיים, ההתחדשות, האיזון והריפוי, הקשורים למערכות ולבלוטות שלנו- דם, לימפה, חיסון, רבייה ועיכול.

היה היה רועה צעיר ושמו דרור. לדרור היה עדר של כבשים. יום יום היה דרור פותח את שער הדיר, מחלל בחלילו ומוביל את הכבשים בשיירה ארוכה אל האחו. באחו הירוק היו הכבשים מלחכות עשב, לוגמות ממי-המעיין ונחות להן בשמש.

תאטרון בובות מתוך כנס גננות שנושאו היה 'תיאטרון בובות בגן הילדים'. ההצגה מציגה באופן פשוט ובאמצעים זמינים את הסיפור "בארץ סין", שכתבה לאה גולדברג. סיפור הידוע גם בשמו העממי "'צ׳ן-סו-לין"

היו פעם חמישה אפונים, שכולם ירקרקים היו ואף התרמיל שלהם היה ירקרק. על כן סברו כי העולם כולו הוא ירוק. והנה גדל התרמיל, הלוך וגדול, הלוך והתארך, ויחד עימו גדלו גם חמשת האפונים. ובשבתם ככה בתוך ביתם הארוך והצר בשורה ישרה זה לצד זה נעשה להם מיום ליום צר וצפוף יותר.

משפחות יקרות, לאור השאלות מה אני מבין מהתקופה הזו, הרגשתי את הצורך לרשום לרכז ולשתף את מה שאני חווה כאדם, בהשפעת הזמן/ המקום/ השיתופים החברתיים והידע הפנימי, כאן בזמן הנוכחי . מתבקש כאן רגע להקשבה, אז קחו אותו…

במחסה שלו אשר על שפת אגם הרון חי לו ברווז חום וקטן ושמו שינגביס. כאשר רוח הצפון העז נשב מארץ השלג המנצנץ, היו לברווז החום והקטן שינגביס ארבע בולי עץ גדולים להסקה.

"כל חינוך הוא חינוך עצמי". אתם מכירים את המוטו הזה של החינוך שלנו. אכן, אחת המשימות החשובות ביותר של תקופתנו, היא להתחנך, להתפתח, להכיר את עצמנו וגם להכיר בזכותו של האחר לעשות את הדרך ההתפתחותית שלו.