שלהי חודש שבט

מאחר שלוח השנה העברי אינו צמוד לתאריכי השנה הנוצרית, עקב הפרשי האורך בין שנת חמה לשנת לבנה, נמצא חודש שבט – או כפי שהוא מכונה במקורות ״תקופת שבט״ – בסימנם של שני המזלות הכי רטובים בגלגל המזלות: דליי (שסימנו איש שופך דלי מים) ודגים.
המזל הראשון מתאר מים עליונים, היורדים מטה כגשם, והשני- מים תחתונים, כמי ים ונהרות, שבהם שוחים הדגים. מועד ט״ו בשבט נע בין סוף חודש ינואר לתחילת פברואר.

השנה ירדו ממטרים ראשונים כבר בנובמבר ודצמבר, אולם חודש ינואר היה, עד סופו כמעט, שחון ויבש ובשל כך גם הקדימה להופיע פריחת האביב. בהקשר זה מעניין לגלות כי גם מועד ט״ו בשבט קשור למעשה לנוזלים.

המועד נקבע בתקופת בית שני לצורך מעשי וניהולי: צריך היה לקבוע מתי מסתיימת שנת יבול אחת ומתחילה שנת היבול הבאה אחריה, כדי שיהיה ברור מתי לשלם את תשלום המעשרות והתרומות מעצי הפרי (לבית המקדש). ופסקו חכמי המשנה (שקבעו הלכות וכללים רבים, המשפיעים על אורחות חיינו עד ימינו אלה) שהעצים שחנטו את פריים (כלומר- החלו בתהליך הבשלת הפרי) טרם המועד שנקבע, שייכים לשנה שחלפה ויש לשלם עליהם. עצי הפרי שלא חנטו עדיין – שייכים כבר לשנה הבאה, והתשלום עליהם ייעשה בהמשך. בשל כך מכונה החג: ראש השנה לאילנות והוא אחד מארבעה ראשי שנה בשנה העברית. אנו נוטים לקשור חג זה לפירות. מדוע אם כן נקבע המועד לקביעת המס על הפירות דווקא בחודש שבט, שבו רחוקים רוב עצי הפרי המקומיים מהבשלה?

למעשה, החכמים שאלו את עצמם, מתי מתחיל העץ להפנות את כוחותיו אל תהליך ההבשלה. הם ראו כי בעונת החורף מתכנסים חיי העצים פנימה והם שומרים על רמת פעילות נמוכה. הדבר ניכר במיוחד בעצים המשירים את עליהם. עם ההתארכות ההדרגתית של שעות האור מתחממת האדמה והנוזלים שבתוכה מתחילים לעלות בעצים. בספרו ״טבע ונוף במורשת ישראל״ מביא נגה הראובני מימרה שנפוצה הייתה בפי הפלחים הערבים: ״תירה האדמה את המים אל תוך העץ.״
רב האי גאון אמר שבזמן הזה ״מתלחלחין עצי אילנות ומתחילים לשתות ולחיות״. מקורה של הלחות הבאה מן הגשם הוא חיצוני, אבל במהלך חודש שבט ״מתלחלחין האילנות״ מבפנים.
לעיתים פורץ מקליפת העצים- במיוחד הנשירים- שרף, אבל בדרך כלל התהליך, שבו המים שניגרו עליו מבחוץ משנים כיוון ומתחילים לעלות מן השורשים אל הגזע, הוא כמעט סמוי מן העין. אבל מי שמתבונן היטב יכול להבחין בשרף ובניצנים התופחים, המעידים על החיים המפכים בעץ. החלטתם של החכמים לגבי הסיום וההתחלה של ״שנת האילנות״ נקבעה אם כן בהתאמה לפעילות הפנימית של האילן.
יש להבין כי חודש שבט הוא תמיד חודש של מפנה. תחילתו סגרירית וקרה ועד שהוא יוצא ירדה כבר רוב הכמות השנתית של הגשמים. אמנם בראשיתו של החודש אין המפנה ניכר כל כך לעין אבל זה בדיוק מה שמאפיין את החודש הזה: בתחילתו הוא חורפי ובסיומו – ראשית האביב כבר נגלית לעין כל.
חכמי המשנה הסכימו, אמנם, שהמועד יחול בחודש שבט, אולם הם נחלקו באשר למועד המדויק. בית שמאי קבעו את ראש השנה לאילנות בא׳ בשבט ואילו בית הילל- בט״ו בשבט.

סיפור המחלוקת בין הרבנים מסייע לנו להבין, מדוע קבעו את ראש השנה לאילנות דווקא בעונה זו, שאין לה קשר של ממש עם הבשלתם של עצי הפרי המקומיים (כרימון, תאנה, זית, תמר או חרוב).
המחלוקת נבעה מכך שבחודש זה ניכר ההבדל בין אזורי האקלים השונים של ארצנו – במיוחד באופן שבו הוא בא לידי ביטוי בעצי הפרי הנשירים.
הפריחה הצחורה של השקדיות, המסמלת עד היום את בוא החג, מתגלה בחבלי הארץ השונים בזמנים שונים מעט.
באזורים הנמוכים והחמימים מתחילה פריחת השקד- שהוא ראשון לפריחה ואחרון לעשיית פרי (ואולי מפני כך נאמר עליו שהוא ״שוקד על פרותיו״) – בתחילת החודש, ואילו באזורי ההר הגבוהים והקרירים יותר הפריחה מתעכבת מעט ותחל רק כמה שבועות מאוחר יותר.
באזורים אלה הנוזלים המבקשים להם מוצא יתגלו אמנם בשרף הבוקע מן הגזע אבל השקדיות יתחילו לפרוח באמצע החודש.
ובנוסף לגל הפריחה ההולך ומתגבר ולפרחים הצחורים ״המבשרים את בוא החג״, בשבועיים הראשונים של החודש הולך הירח ומתמלא עד שבערב ט״ו בשבט זוהרת גם הלבנה עגולה ומלאה.

כמו במחלוקות אחרות שנחלקו בהן בית שמאי ובית הילל, הצדק היה עם שני הצדדים. כשתופסים את חודש שבט כתקופת מעבר מבינים שרבני בית שמאי ציינו את ההתחלה – הניצנים הראשונים הופכים לפרחים. ניתן להמשיל אותה לטקס אירוסין, שבו מבטיחים בני הזוג זה לזה להינשא בזמן ידוע. ואילו בית הילל- חגגו את מימוש ההבטחה – בדומה לטקס נישואין, שממנו קצרה הדרך להבשלה ולהקמת משפחה.
צדקו, אמנם, אנשי בית שמאי כשקבעו כי בא׳ בשבט מופנים כבר כוחותיו של האילן אל הפריחה ואל הבשלת הפירות בעתיד- ויעידו על כך הניצנים המתמלאים והשרף הניגר מקליפת העץ – אולם ההלכה קבעה את המועד על פי בית הילל, משום שבט״ו בשבט תחושת החגיגיות וחווית השינוי מחורף לאביב הינה כבר נחלתם של רבים.

השנה, בעקבות גשמי הברכה, שהחלו בסוף ינואר ונמשכו כמעט שבועיים רצופים, עומדות עתה השקדיות בשיא פריחתן ובמלוא יופיין. בחלקן כבר ניתן לראות את השקדים הקטנים.

איזה תכנים מתאים להביא לחיי הגן בשבועות אלה, בתקופה הקצרה והמיוחדת, שאחרי ט״ו בשבט ולפני ההכנות לפורים?
הזמן הזה, שבו החורף כבר אינו בשיאו ואילו האביב עדיין קריר ורטוב, הוא תקופת מעבר שגם הילדים חשים במאפייניה. בעת שכזו כדאי לספר בגן סיפורים שעניינם המעבר מחורף לאביב. למשל, ״בית הפטרייה״, ״שלושה פרפרים״ (מאד כדאי לספרו בגרסה המקורית והיפהפייה של לוין קיפניס) ו״מעשה בצפרדע ומגפיים״ (מאת אנדה אמיר- פינקרפלד).
זהו זמן מתאים להכין קליפות תפוזים מתוקות ומרקחות מפרי הדר. ללקט אגוזי פקאן (אם יש עץ בחצר הגן, בבית אחד הילדים או בשכונה) או ללקוט צמחי בר לסלט או לתבשיל ולהכינם למאכל בגן. אפשר גם לאפות עוגה או עוגיות מפרות יבשים.

בין אם בטיול או בפינת הטבע, ביצירה בחומר, או בשירים ובסיפורים, חשוב ללוות ביחד עם הילדים את הפלא המתרחש סביבנו מדי שנה בשנה, כאשר האדמה מחליפה את צבעיה ולובשת בשמחה גלימת אביב ססגונית. שמחה זו, המתגלה בממלכות הטבע השונות ונחגגת בתרבויות שונות בקרנבלים של סוף החורף, תבוא לביטוי בעוד שבועות ספורים בחג פורים שלנו.