מחשבות על האתגר החברתי בחינוך ולדורף בגיל הרך

מאת: עפרית קלס

האתגרים החברתיים מעלים שאלות מרכזיות בעבודת הגן, ומתקשרים באופן ישיר להתפתחות האישית של כל אחד מאיתנו, הגננים.
ניסיתי לאסוף כאן כמה מחשבות, ושאלות, שמצאתי כמשמעותיות בעבודה שלי בהקשר זה, במהלך השנים האחרונות:

המעטפות ככלי עבודה

נדמה לי שכולנו כולנו מסכימים שלב החינוך הוא הדוגמא האישית שאנו מנסים להיות עבור הילדים, והאווירה שאנו מנסים לייצר סביבם. לכן מובן שהיחסים בין המבוגרים המקיפים את הגן, הם כלי חינוכי מרכזי. לעבודת היחסים חשיבות גדולה פנימה- לתוך חיי הגן, אך זו יכולה להיות גם הזדמנות להשפיע מהרוח המיוחדת של הוולדורף כלפי חוץ- אל העולם שסביב. בכל אחת מהמעטפות שמקיפות את הגן- חשוב לחזור ולבדוק מהן הבחירות שניתן לעשות, כדי להיטיב את האווירה החברתית. אספתי רק קצת דוגמאות לבחירות כאלו:

1. עבודת הצוות: עבודת הצוות היא הכלי החינוכי הראשון כדי לתת מענה לאתגרים חברתיים בגן. זו עובדה בסיסית ומובנת מאליה,
ובכל זאת כה קשה ליישום, הנוגעת בבטן הרכה של כולנו… שטיינר מסביר מדוע זה אתגר כל כך גדול, וניגע בחלק מהסיבות בהמשך. 
אך כאן חשוב לי להציע לראות שעבודת היחסים מתפרקת בסופו של דבר להמון בחירות יום-יומיות מזעריות, שניתן לעצב אותן מראש, לבנות הרגלים של שיח ופתרון בעיות. ממש כמו שאנו עובדים עם הילדים- נתחיל מהמבנה החיצוני, אך ניווכח כי תהיה לכך השפעה רבה על תהליכים פנימיים בתוכנו. האם יש זמן מוסכם להתמודדות עם חוסר הסכמה שעולה ביננו במהלך היום? (בסוף יום, בשיחת טלפון בערב או בישיבת צוות) האם קיימים ערוצי עבודה מובנים- איך נשוחח על חוסר ההבנה שביננו? באיזה פורום? איזו עזרה חיצונית קיימת כדי להזין ולטפל ביחסים? (הדרכה, לימוד) מי אחראי לבקש אותה? איך ומתי משתמשים בה? האם לכל גנן יש מחברת לרשום בה במהלך היום דברים שהפריעו לו, והוא רוצה להעלות בזמן שנקבע לשם כך?

אלו דוגמאות לבחירות מעשיות שניתן לבנות ולטפח בגן, כדי להצמיח ילדים, שידעו לעבוד בהרמוניה, ברגישות ובנדיבות זה עם זה.
יחסי צוות זקוקים קודם כל למסגרת ברורה- זמן, מקום ומבנה- מאחר גוררים את כולנו לחוסר מידה- להפריז בהתעסקות בהם,
כך שהם הופכים למרכז גדול מדי בעבודה החינוכית, או להחסיר בהם, כך שדברים רבים נותרים לא מדוברים.
זה נושא רחב, ששווה להקדיש לו זמן בנפרד, אבל רק אציין כאן תזכורת חשובה שעזרה לי ולצוות שלי: בכל פעם שעולה ומציף אותנו מצב חברתי מאתגר בגן- זו קריאה להסתכל פנימה יחד, כצוות, ולבדוק מה בעבודתנו המשותפת מבקש כרגע דיוק וטיפול. 

2. ההורים: גם זה נושא בסיסי מאד, ואני מניחה שכולנו מסכימים כי היחסים עם ההורים מהווים חלק קריטי בעיצוב אווירת הגן.
כולנו שואפים לכבוד הדדי ותקשורת טובה עם ההורים, אך גם כאן אני מציעה לבחון איך מורידים את השאיפה הזו לעיצוב הבחירות היום-יומיות שאנו עושים בגן: איך בונים את הקבלה בבוקר- האם בוחרים שגננת תהיה זמינה לפגוש לרגע קל את ההורים בזמנים האלו? האם אנו חושבים שזה חשוב לפנות כוח אדם יקר, ברגע כה מאתגר ביום? האם אנחנו מנסים לאפשר מבואה או פינה קטנה בגן, בה מתאפשר מפגש קצר, שלא על יד הילדים? 

האם אנחנו יוצאים אל החצר לפגוש את ההורים בסוף היום? האם אנו מקדישים משאבים פנימיים כדי לנסות לאסוף רגעים מהיום של כל ילד, ולשתף בהם את ההורים? הכוונה כמובן אינה לשיחות עומק, וגם לא לפטפוט קליל על דה והא… הכוונה לרגע בו אנו מפנים את עצמנו למפגש עם ההורה העומד מולנו. לא רק עם הילד שלו. עם השותף המרכזי שלי לדרך. לפעמים זה יכול להיות רק מבט או מגע, ולפעמים להקדיש רגע קל לשמוע מה שלום הילד או המשפחה. הצורך הזה מקבל צורות ומינונים שונים בכל גן ובכל קהילה, ואפילו בכל בוקר או תקופה בשנה- אך העיקר הוא ההבנה כי יש לזה חשיבות. זה חלק מהעבודה החינוכית, ולא נספח שצריך לסיים, כדי להתחיל בעבודה האמיתית עם הילדים. כמובן שלב העבודה מול ההורים קורית בשיחות עומק מחוץ לשעות הגן, אך האופן בו נבנה את היחסים היום-יומיים איתם יכול להכשיר את הדרך למפגשים מוצלחים יותר ובמקביל- להמעיט את הצורך בהם ולחזק את הקשר…

כאנשי חינוך יש לנו זכות (וחובה) גדולה- ללוות אנשים מבוגרים במסעם, דרך הנקודות הכי פגיעות ורגישות שלהם. אנו מוכנסים אל תוך ביתם, אל המקומות הכי אינטימיים- היחסים, החלומות, התקוות, הפחדים והמוגבלויות, שהילד שלהם מפגיש אותם איתם. הזכות הזו אינה מובנת מאליה. צריך להתייחס אליה במלוא הכבוד, ובמלוא הענווה. היא דורשת בניה של אמון וקרבה, פתיחות הדדית. היא דורשת ממני עבודה על הביקורת והשיפוט שבתוכי, ועל יכולות הדיאלוג וההקשבה והקבלה שלי. ובמקביל להצליח להגיד את האמת שאני רואה – גם אם היא קשה ולא נעימה, בדרך בה היא תשמע ותתקבל. זו יכולה להיות מתנה גדולה עבור ההתפתחות שלי, אם אסכים להתייחס אליה ככה, בתוך העומס והקושי שהעבודה עם ההורים בדרך כלל יוצרת.  כגננת הרגשתי כי המפגש- בוקר אחר בוקר, פנים אל פנים, בזמנים טובים יותר ופחות- עם ההורים, יצר אפשרות נדירה של קרבה וראייה הדדית. לפעמים אימהות בגן ידעו להבחין בשינויים קלים שחלו בשלומי, ברגישות ובאחווה, עוד לפני שידעו זאת האנשים הכי קרובים אליי. זו הייתה חוויה מעצימה בשבילי, ואני חושבת שהיא הזינה את החיים החברתיים בגן בצורה עמוקה.

3. הסביבה: הרחוב, השכנים, היישוב, המועצה, מחלקת חינוך, אנשי התחזוקה, גנים נוספים, (אפילו לא וולדורף…) כל אלו הן הזדמנויות חשובות, כדי לטפח יחסים. אביא כאן קצת דוגמאות, (מקווה שחלקן טריוויאליות): מפגשים עם אנשי השכונה במהלך טיולים, ביקורים קבועים אצל שכנים מסביב לגן, אימוץ ניקיון וטיפוח של מקום קטן ביישוב שלנו, חלוקה של משלוחי מנות/חלות/עציצים וכו', אימוץ פנסיונרים שיבקרו בגן באופן קבוע, מפגשים עם גנים אחרים בחגים, הכרות קבועה עם אנשי התחזוקה שלנו – התעניינות בעבודתם, לאפשר לילדים לפגוש איתם, לארח אותם עם קפה ועוגייה, הכנת ברכות ומתנות עם הילדים לשותפים מהסביבה, הזמנה של אנשי המועצה לביקורים ואירועים חשובים בגן, ועוד… לכל הדברים האלו יש לעיתים מחירים של חוסר התאמה לשפת הוולדורף, של תוספת עבודה בשבילנו ועוד. אך לצידם קיים רווח חשוב, לדעתי… חשוב לבחור, להתאים ולמנן את הפעילויות האלו. יחד עם זאת חשוב לזכור כי הגן הוא תמיד חלק מרקמת חיים גדולה, ומערכות היחסים שנעצב עם הסביבה שלו ילמדו את הילדים מה האמונות שלנו כלפי העולם, ואיך אנו בוחרים להתנהל בתוכו. שטינר אמר כי ילד בגיל הרך צריך להרגיש כי העולם הוא מקום טוב, כדי שיעז לגדול בו, לפתח את מלוא הפוטנציאל שלו, ולבסוף, כמבוגר, לקחת עליו אחריות ולהשפיע עליו לטובה. עלינו למצוא כלים ללמדו זאת, על ידי היחסים שנבנה עם סביבת הגן, בעיקר במקומות בהם היא יותר מאתגרת, ומערכת היחסים איתה אינה מובנת מאליו.

4. משרד החינוך: במאמר מוסגר אוסיף כי גם זו מערכת יחסים שהגן נמצא בה, מבחירה או שלא מבחירה. וגם היא יכולה להיות כלי חינוכי מזין ליחסים שאנו מבקשים לטפח… במיוחד כאן – חשוב להתנהל בצורה התואמת את האמונות אליהן אנו מחנכים- בניית תקשורת אישית, מכבדת, מפרגנת, ישרה והוגנת. הדרך בה אתנהל במהלך הביקורים של הרשויות בגן, או בהשתלמות ופגישות, הדרך בה נפתור בקונפליקטים מול הרשויות- הם כולם חלק מהדרך שלנו כמחנכים המבקשים לפעול בתוך העולם, עם העולם, ועל העולם. לעבוד עם המערכת, להשתמש ביתרונותיה, לחלוק איתה את מתנותינו, לגייס אותה למטרותינו – כל אלו הם חלק מהאתגרים של אנשי חינוך בתקופה זו. הם חלק אינטגרלי מההתפתחות שלנו כתנועה חינוכית, וכאינדיבידואלים.

לסיום – לכל גן סביבה ואתגריים ייחודיים לו, ומתוכם הבחירות שהוא מעצב. העיקר הוא שנשאל אילו מערכות יחסים עוטפות את הגן ואיך אני יכול לטפח אותן, כדי להזין את האווירה החברתית שאני מבקש ליצור בגן?

כלים בעבודת יחסים

רציתי לשתף בכלים שאני מצאתי כמשמעותיים בעבודה על מערכות היחסים, עם המבוגרים בגן: 

1. "האחר הוא הגהנום שלי. זה הדבר היחיד שלי הוא פשוט וברור כל כך שאין לי מה לפרש או להוסיף עליו דבר – שהאחר הוא גם המקלט היחיד מן הגהנום שלי" (ר' פרומן). 

תקופתנו מאופיינת בקושי הולך וגובר לפגוש את האחר. לפי מה שקראנו במאמרים של שטיינר, זה קשור למטען הקרמתי הרב שאנחנו מביאים איתנו לכל מפגש. כל דמות שאנו פוגשים כיום היא בעצם הזדמנות לתיקון של מטענים מהעבר. בגלל ריבוי ההתגשמויות שלנו, אין כבר מפגשים "חדשים", נקיים ממטען. הקושי לפגוש את האחר קשור למטען שהוא מעורר בי – לעניינם בתוכי, המבקשים את תיקונם. בגלל המורכבות של הנפשות "העתיקות" שלנו – ריבוי החלקים והקולות, הסתירות הפנימיות שכל אחד מאיתנו נושא בתוכו –
זו עבודה קשה מאד. האפשרות לבוא לכל קושי ואי הסכמה, מתוך הבנה שהוא בעצם שיקוף, והזדמנות לבירור והתפתחות – היא כשלעצמה נקודת התחלה חשובה מאד. אשת צוות שפועלת בצורה שגויה לדעתי, הורה שחוזר ומתנהג כלפי ילדו בצורה פוגענית לדעתי, מפקחת שפועלת מתוך אינטרסים זרים, לדעתי. 

שטיינר מדבר על שלבי התפתחות שעוברת האנושות, ועל כך שהאתגר הכי גדול שמאפיין את התקופה בה אנו נמצאים קשור בצורך לפתח את החוש להבנה חברתית. לכן אנו רואים אתגרים רבים ומורכבים דווקא בתחום הזה. תודעת השבט והאחדות שהייתה פעם נגישה לכל אחד הולכת ונחלשת, והאינדיבידואליות מגיעה לשיאה, והקושי לחוש, להתעניין, להבין ולפגוש את האחר – הולך ומחריף. כשאני מבינה שזה מבחן הזמן שלנו – כאנושות: התגברות של הקונפליקט והנפרדות שאנו רואים כל כך חזק ככוחות מעצבים סביבנו, שיש כאן ההזדמנות להתפתח מתוף הקושי שהאחר מעורר בי, למשהו חדש – זה כבר מחולל התחלה של שינוי ומעורר תקווה לדעתי.

2. "ואל תתנגש אמת שבי עם אמת של אחר" (נתנאל גולדברג)

הציטוט הזה מקפל בתוכו תפיסת עולם שמאפיינת את החשיבה של הדור שלנו: לי יש אמת ברורה ומגובשת משלי – אבל כך גם לזה שמולי… אני באה למפגש מתוך הרצון להראות לו את האמת שלי, אבל גם לשמוע את האמת שלו. אף אחד מאיתנו לא צריך לשכנע את השני בצדקתו. עצם הנסיון לראות את הזוויות השונות של האמת – יוצר קרבה, יוצר תקשורת, יוצר שיח חי ומתמשך על הדברים, גם כשלא מצליחים להגיע להסכמה. יוצר רווח, אוויר, נשימה – ביני לבין האחר, לבין האמת שנמצאת אי שם בתווך. ברווח הזה יכולים לצמוח דברים מופלאים… 

רציתי להביא דוגמא של אשת צוות בגן שלי עם נטייה גבוהה לחולי. בשיח ביננו הבאתי את האמת שלי – הקושי שזה יוצר בגן, ריבוי החסרות וחוסר יציבות. אך היא הביאה את האמת שלה – המאמץ העצום שהיא עושה להגיע לגן, גם כשהיא מרגישה לא טוב, והניסיון שלה להחסיר כמה שפחות, ולתרום במה שניתן מהבית, והדרך הפנימית שהיא עוברת עם החולי הזה. אם הייתי מנסה לשכנע אותה בצדקתי – סופרת לה את ימי המחלה, דורשת אישור רפואי וכו' – הייתי מפסידה גננת טובה מאד… העובדה שהצלחנו להחזיק את שתי הזוויות שלנו, בלי לנסות להכריע מי משתינו צודקת, עזרה לנו להכיל את המצב לאורך השנים, ולהצמיח שותפות יקרה.

עבודת יחסים בין ילדים

לקראת סיום, ברצוני להציף שאלות שקיימות אצלי, לגבי העבודה החינוכית עם הילדים, בתחום האתגר החברתי. אם כמו שאמרנו – לב התקופה שלנו הוא האתגר לפתח את החוש להבנה חברתית, ואם אנו קוראים שמגיעים לגן ילדים עם נשמות עם מטען קרמתי גדול, ואם כל זה מתרחש בתוך אקלים חברתי של שיח קונפליקטואלי תוקפני ומסית כלפי האחר – האם לא סביר להניח שהקשיים האלו ינכחו בגן ביתר שאת בתקופתנו? האם לא מתבקש מאנשי החינוך למצוא כלים נוספים, המכוונים להתמודדות עם האתגר החברתי?

כולנו חווים בעבודתנו אינספור התמודדויות הקשורות לכך – תוקפנות רבה, תככנות, קושי של ילד להיות חלק מהכלל, קושי לחלוק, להתפשר, לחכות, דיבור מזלזל בין ילדים, הדרה ודחיה חברתית בצורות רבות ושונות, אינטריגות – זוגות, וחבורות, סודות וחרמים, כל מיני מערכות יחסים חד צדדיות שיש בהן תלות או ריצוי או כוחנות ועוד… אלו רק קצת מהדוגמאות שלי, ואני בטוחה שלכל גנן יש רבות כאלו. הכלים המרכזיים של הוולדורף: יצירת סביבה בריאה, פניה לחיקוי, והזרמה של אנרגיה תוקפנית לעשיה – לפעמים מרגישים עקיפים ועדינים מדי אל מול ממדי התופעה והאתגרים שהיא מעלה. אני מרגישה שיש כאן הזמנה אליי, כגננת, להיות יותר אקטיבית, בעיקר בעבודה מול הילדים הבוגרים והערניים. האקטיביות שלי מתבטאת בשתי צורות מרכזיות:

1. הנכחת האווירה החברתית שאני מבקשת ליצור בגן בצורה ישירה. אני רוצה ליצור בגן מקום בו כל ילד יודע שאין אפשרות שיצחקו עליו, יבקרו אותו או יפגעו בו בכל צורה ודרך. מקום בו הוא יודע שהחזק אינו מנצח, אלא יש מבוגר, שרואה ושומע, ושומר על הצדק. והוא יכול לנוח ולהירגע ולדעת כי הוא שמור. זה דורש התערבות ישירה ורבה בהתנהלות הילדים. דווקא במשחק החופשי או בחצר – בדינמיקות שקטות, שלא תמיד מגיעות אלינו. זה דורש תשומת לב לניואנסים קטנים, ואז תגובה ממקום מאד ערני ומודע. 

למשל כשילד בא לשבת ליד חבר, והחבר קם ועובר מקום – האם אני מאפשרת את זה? איך אני מגיבה? איך אני מגיבה כשילד מוצא ממשחק, או כשלא מסכימים לו להצטרף? האם אני מבססת כלל בגן ש"אצלנו משתפים את כולם", ואז – איך אני מתמודדת עם הקושי שזה יוצר? איך אני פועלת פנימית בתוכי (ובעקבות כך חיצונית) כלפי ילד שחווה דחיה בגן? האם אני מאפשרת לזוג ילדים ביחסי תלות וריצוי להיות כל היום ביחד? 

כשקורה מקרה של דחיה או תוקפנות בגן ואני בוחרת להגיב בצורה עקיפה – האם אני משרתת את החוויה החלומית של הילדים? מחזקת את התחושה שהם טובים, וסוללת להם את הדרך לחזור להרמוניה? או שאולי אני לא נותנת מענה הולם לרגשות שקיימים אצלם, ועל ידי כך אני בעצם מחזקת ומאפשרת אותם? משאירה אותם ללא מענה לבקשה עמוקה שלהם להתמודד עם התוקפנות שבתוכם? יש הרבה מאד תשובות ותגובות אפשריות – העיקר הוא לשאול את השאלות בצורה ערה. להביא לתודעה כי התחום החברתי דורש מאיתנו אקטיביות רבה, בתוך שעות הגן וגם מחוץ להן, בעבודה הפנימית שלנו. לא מתאפשר לנו להמשיך לשנן תשובות מוכנות מראש, שאולי השיגו תוצאות מצוינות בעבר. 

2. הדרך השניה שאני מצאתי היא תיווך ישיר של קונפליקט, כדי לפתח אצל ילדים מיומנויות להבנה חברתית. בגן שלי היה ילד שהיה עסוק מאד ביצירת וויכוחים כל היום ללא הרף, והביא המון כעס, עלבון, וחוויה קיומית של חוסר צדק. הוא ספר כל יום כמה קוביות כל ילד קיבל, והאם הן התחלקו שווה, מי לקח יותר פרגודים וכו'. הילד הזה התסיס את מרחב המשחק ומילא אותו בזעקות "זה לא הוגן…" וכעסים רבים ומשונים. חיפשתי דרך לתעל אותו הרחק מהמרחב, כך ששאר הילדים יוכלו לשקוע במשחק, אך הרגשתי כי להפנות אותו יום אחר יום לשולחנות עבודה – לא נתן מענה עמוק לצורך שלו ולא הרגיע את האש הפנימית. לתחושתי הבקשה העמוקה שלו היתה למקום – להזדמנות להשמיע את הסיפור שלו, לתת תוקף לחוויה שלו, להתחכך ולהשתפשף באנטיפטיה והפרדה מהאחר וכו'.

 יצרנו מקום מיוחד בגן בו הוא ואחרים יושבים כדי לפתור קונפליקטים. בהתחלה זה היה עם גננת ובהמשך גם לבד. עזרנו לבנות "טקס" שבו כל אחד מספר את הצד שלו, והשני מקשיב מבלי לדבר ואז להפך. התאמנו בדרכים לספר מה הפריע לי, ללא השמצה של האחר. לאחר מכן הזמנו את הילדים להציע כל מיני פתרונות, ולבדוק אם זה פתרון שנעים גם לצד השני. פעמים רבות בשלב חיפוש הפתרונות הייתי ממציאה תירוץ לצאת מהשיחה, ולאחר רגע חוזרת ומוצאת שני ילדים מחוברים ושמחים מבקשים לחזור לשחק יחד… 

מציאת הפתרון היתה פחות חשובה לתחושתי. העיקר היה התחושה ששני הילדים קבלו מקום, קבלו מענה, זכו להקשבה, ועכשיו הם היו פנויים רגשית ליצירת הקשר מחדש. משהו בחוויה הזו אפשר ללב להפתח ולהתפייס. הרגשתי כי התפקיד שלנו היה לבנות את המבנה, את ההרגל, ליצור אינטרס משותף ואז לאפשר להם לתרגל יכולות חברתיות של הקשבה, פשרה, ראיית האחר, ועוד מבלי לקרוא לדברים בשמם, כמובן.  הילד שספרתי עליו הפך בשנתו האחרונה בגן למומחה לפתרון סכסוכים, וילדים היו באים אליו כך שיעזור להם למצוא פתרונות. הוא עשה את זה בכשרון ובלהט רב… עבורנו זה היה מרגש מאד. 

אני מצאתי שלוש משפחות מרכזיות של כלים בעבודה החברתית: העבודה העקיפה (תיעול לעשיה, משחק, שיר, הומור, דמיון, סיפור וכו'), העבודה הישירה (אמירות ישירות, התערבות במשחק, הרחקה של ילד בעת הצורך וכו') וכלים של תיווך.

אני חושבת שהדבר הכי חשוב הוא שכל גנן יפתח ארגז כלים מגוון, הכולל את התגובות שבאות בטבעיות, וגם את אלו שאיתן אנו מרגישים פחות בנוח. חשוב ללמוד ולהבין ביחד בצוות – מתי להשתמש באיזה כלים, ולפי איזה קריטריונים נבחר את תגובתנו. (על פי הגיל של הילדים, הסיטואציה הספציפית, מצב הקבוצה ועוד המון המון משתנים). בסופו של דבר כשאנו עומדים מול סיטואציה חברתית אין תחליף לאינטואיציה האישית, ולא ניתן ללמוד להגיב בצורה מכנית – אבל אני כן חושבת שיש הרבה עבודת תודעה, חשיבה ערנית, למידה והתבוננות שניתן לעשות כדי לתמוך בתגובות שיוצאות מאיתנו ברגע האמת.

עפרית קלס – גננת ולדורף, עובדת סוציאלית, מלווה גנים