חופש, ביטחון וגבולות בחינוך

התבוננות פשוטה על החיים מיד תראה לנו שהחיים האנושיים על פני האדמה מלאים בגבולות. גבולות הם חלק בלתי נפרד מהחיים בעולם הארצי.
לעולם הפיסי החומרי יש חוקים, והאדם חי בתוך החוקים האלו. האדם לא יכול לעבור דרך הקיר כי הוא רוצה, והוא לא יכול להיות עכשיו באיטליה כשהוא נמצא בישראל, כי זה רצונו. אנחנו חיים בתוך החוקיות הפיסיקלית של העולם, ובתוך החוקיות של הזמן והמרחב.

כבני אדם בעלי גוף פיסי הכוחות שלנו גם כן מוגבלים, וכשאנחנו חולים למשל, אנחנו לא יכולים פשוט להבריא כי לא מתאים לנו כרגע להיות חולים.
היכולות שלנו גם הן מוגבלות ואם לא למדנו מכונאות רכב כנראה שלא נדע כיצד לסדר את רכבנו. אנו מוגבלים גם מבחינה נפשית. יש דברים שאנחנו יודעים ויש דברים שלא. יש מצבים שאנחנו מסוגלים להתמודד איתם ויש כאלו שלא. אם כן, ילדים נולדים לתוך מציאות שהגבולות הן חלק בלתי נפרד ממנה – אם אני אוכל את התפוח הוא יגמר, אפילו אם אני רוצה בכל מאודי להמשיך ולהתענג על טעמו, אם אני מפיל את הכפית היא נשארת על הרצפה ואז אין לי כפית, אם אני נופל על הרצפה הקשה אז יכאב לי, אם אני אגע בסיר החם אז ישרוף לי. לחומר יש "התנהגות" משלו, והילד צריך ללמוד אותה ולהתאים את עצמו אליה, והוא אינו יכול לכופף את החוקים בהתאם לרצונו.

גבולות הם חלק בלתי נפרד מהקיום שלנו, ואין באמת מצב לגדל ילד ללא גבולות, אז איך זה שבכלל יש דיון על נושא הגבולות בחינוך? בעולם הפיסי החומרי אין באמת שאלות, הבעיה מתחילה מכיוון שאנו רוצים לשים גבולות במרחב שהוא אינו פיסי ואובייקטיבי עבורנו – המרחב החברתי והמוסרי. גם כאן לדעתי אין בכלל שאלה האם יש גבולות או אין (ברור שיש! לכן השיח המודרני על חינוך ללא גבולות הוא לטעמי שיח תאורטי ולא מציאותי). אנחנו רואים את הגבולות במישור החברתי כאשר לדוגמא ילד לוקח צעצוע מילד אחר, והילד האחר בוכה או חוטף בחזרה או מרביץ, או כאשר ילד מסוים לא רוצה לשחק עם ילד אחר.

גם בתוכנו המבוגרים יש גבולות, וזה לא משנה אם הם נכונים או לא, הם קיימים מעצם טבענו, מכיוון שהכוחות שלנו מוגבלים, בגלל שהיכולות שלנו מוגבלות, ובגלל שיכולת ההכלה שלנו מוגבלת. לבני אדם יש את הגבולות הפיסיים, המנטליים והנפשיים שלהם ולכן גם במישור החברתי הגבולות הם עובדה נתונה, שהיא חלק מהקיום שלנו. בכל מערכת יחסים יש גבולות, אבל בשונה מהעולם הפיסי, במערכות יחסים ובמוסר, הגבולות אינם ברורים ואחידים, ואנחנו יכולים להתווכח על השאלה היכן הגבול עובר, או האם הגבול נכון ומוצדק, ושם אנחנו מתחילים להסתבך.

אז מצד אחד עומד ילד בעל רצון להתנסות בעולם בחופשיות, ילד שעוד חי בתודעה של אחדות, בלי שום תפיסה של גבולות, אך מהצד השני העולם הארצי אליו הילד נולד ובתוכו גדל, הוא עולם שהגבולות והנפרדות הם המהות שלו. כלומר המפגש בין הילד לעולם הוא במהותו קונפליקטואלי, ולעיתים אף כואב וטרגי. מפגש זה קשור בעומק שלו למפגש בין הרוח חסרת הגבולות והפוטנציאל האינסופי של האדם לבין העולם הארצי והגוף הפיסי הסופיים והמוגבלים.

לכן אל לנו לצפות, כדבר מובן מאליו, שילד ייוולד עם הבנה של גבולות, הילד הרך קשור בשבעון הראשון יותר לעולם הרוח ממנו הגיע, מאשר לעולם הארצי אליו הגיע. במקרים מסוימים הילד מקבל את הגבולות ואף מבקש אותם כמו התינוק שזקוק להיות במגע רב עם הוריו. המגע הוא למעשה המפגש הראשוני והבסיסי ביותר של הילד עם גבולות, ואפשר לראות איזה צורך רב יש לילד במגע. אבל במקרים אחרים, המפגש יכול להיות לו קשה, כמו במצבים שהילד לא יכול לקבל משהו שהוא רוצה, ואז אנחנו לא צריכים לצפות שיהיה לו קל לפגוש ולקבל אותם.

כאשר המפגש הוא כואב לילד הוא צריך את ההבנה והאמפתיה שלנו לכאב הנולד במפגש עם הגבולות, בדיוק כמו כשילד נתקל בקיר, מקבל מכה ובוכה, ואנחנו מחבקים אותו באמפתיה, יחד עם האמונה שהוא יהיה בסדר, ושיש לו את הכוחות להתגבר על הכאב ולצמוח ממנו.

בכדי שהילד יגדל בביטחון, וירגיש חופשי להתנסות בסביבתו ולבטא את עצמו, עלינו קודם כל לדאוג לשמור ככל יכולתנו על תודעת האחדות ועל אמונתו ש'העולם הוא טוב'. השאלה שלנו כהורים ומחנכים היא כיצד ליצור עבור הילד סביבה מספיק בטוחה על מנת שהילד יוכל לשמור על פתיחותו והתמסרותו, וללמוד את עולמו מתוך שמחה וחופש. (החיים אינם סביבה מושלמת, ובאופן טבעי הילד יפגוש אכזבות ופחדים, והדבר המכריע כאן הוא לא שנמנע ממנו לפגוש קושי וכאב אלא שנתמוך בו כשהוא פוגש בהם).

הדבר הראשון והמרכזי שיוצר סביבה בטוחה עבור הילד הוא מבוגרים שאוהבים אותו ודואגים לו. הילד זקוק להרגיש אהוב, רצוי, שדואגים לו, שרואים אותו, ושיש לו על מי לסמוך. הילד הרך שאינו מכיר את העולם נושא את עיניו אל הוריו ומחנכיו – הם עבורו הדמויות שמכירות ויודעות, ויכולות לדאוג לו, להגן עליו, ולהראות לו את הדרך בעולם החדש הזה. הילד זקוק למבוגר שיודע, למבוגר בעל ביטחון בעצמו, בחיים, ובדרך. מבוגר שיכול להוביל אותו. מבוגר שאומר בביטחונו ובהווייתו 'הסר דאגה מליבך, ובוא אחרי, אני אראה לך את הדרך, סמוך עלי'.

הילד זקוק לסמכות במובן הזה שהוא זקוק למישהו שהוא יכול לסמוך עליו, וללכת אחריו. אנחנו נזכה לאמונו ולהתמסרותו של הילד רק אם ניתן לו את ההרגשה שאנו נוכחים בביטחון, ושאנחנו חזקים ויודעים, אבל יחד עם זה, שאנחנו אוהבים אותו, דואגים לו, רואים אותו, ופועלים למענו. הוא צריך להרגיש את הכוח שלנו כמנהיגים, ויחד עם זה להרגיש שאנחנו לא עושים שימוש בלתי הוגן ופוגעני בכוח הזה, אלא משתמשים בכוח שלנו למענו. נקודה זו מאוד חשובה מכיוון שילדים הם ישויות מאוד מתמסרות וסתגלניות, ואם מבוגר יפעל מולם בכוח ובהפחדה, הם לרוב יצייתו וילכו אחריו, אבל האם ה"סמכות החזקה" הזאת תעזור להם לבנות תחושת ביטחון בעצמם ובעולם? כנראה שלא. מצד שני כאשר המבוגר לא משדר ביטחון וכוח, אלא הססנות, אוזלת יד, בלבול, וחוסר אונים, לילד אין דמות לשאת אליה את עיניו, אין לו על מי לסמוך.

הילד רק הגיע לעולם החדש והלא מוכר הזה, אין לו מושג לאן ללכת, ומה עושים כאן, הוא חסר אונים ותלוי לחלוטין במבוגרים המטפלים בו, והוא נושא את עיניו אליהם, ואם הוא רואה שגם הם מפוחדים, ושגם הם אינם יודעים לאן ללכת או מה לעשות, אז הוא באמת חווה חרדה. הביטחון של הילד נבנה על העובדה שהוא לא לבד, ושיש לו על מי לסמוך, אבל כשהמבוגר בעצמו חסר אונים, הילד כמו נשאר לבד, בלי מבוגר שאפשר לסמוך עליו. זאת לדעתי הבעיה הגדולה ביותר של מה שנקרא בימינו 'אובדן הסמכות ההורית'. אלו לא החוצפה או הזלזול או האלימות, אלא הפחד שעומד מאחוריהן.

הורים ומחנכים בימינו עומדים כל הזמן בסיטואציה מאוד מורכבת. מצד אחד הילדים מבקשים מהם להיות חזקים, יודעים ובטוחים, אך מצד שני הילדים מבקשים שנשתמש בכוח שלנו בתבונה ולטובה, ועל מנת להשתמש בו לטובה עלינו לחיות בשאלות – האם אני עושה את הדבר הנכון? האם זה מה שהילד זקוק לו? האם אני פועל מתוך אהבה או מתוך כוחניות? אנחנו הורים ומחנכים שחוצבים דרך חדשה באנושות, דרך שיכולה וצריכה לחבר בין מה שעל פניו הוא מנוגד, כלומר בין ביטחון, כוח וודאות, לבין ההסכמה לחיות בשאלה, בספק, בחוסר ידיעה ובחוסר אונים.

אנחנו צריכים למצוא דרך להיות בטוחים בדרכנו, בתקופה ששום דבר הוא כבר לא ברור מאיליו וודאי. זהו אתגר מאוד גדול העומד לפנינו כל הזמן, וזו אחת הסיבות מדוע נושא הסמכות הפך להיות כה מורכב עבור הורים ומחנכים בתקופתנו. מניסיוני והבנתי הדרך היחידה לשלב ולמזג בין הודאות לשאלה ובין הביטחון והשליטה לחוסר אונים, היא לשים את מבטחנו בדרך עצמה. כלומר אני לא יכול להבטיח שלא אטעה, ולא אפגע בילד, אבל אני כן יכול להבטיח להמשיך לצעוד בדרך ולחפש כל הזמן את הדרך הנכונה לי ולילד. אני יכול להבטיח שאמשיך לנסות, מתוך אמונה ובטחון בדרך עצמה.