סיכום מפגש עם אפרת אנגרס אוולד, ינואר 2024

השיר הראשון עוסק בקן ובשוכניו.
בניית הקן מתקשרת לעונת האביב. בחלוף התקופה הקרה, מתחממים הימים, אולם הלחות שרויה עדיין באוויר ובאדמה. שילוב זה של חמימות ולחות הכרחי לקיומם של חיים והוא מצוי במידה הרבה ביותר בעונת האביב. לפיכך, גם על פני האדמה וגם על העצים, מאופיינת עונה זו בתחילתם של חיים חדשים ורכים ובניית הקן באביב היא הכנה להם. האם הדוגרת מחממת בגופה את הביצים שהטילה ולאחר מכן את האפרוחים או הגוזלים שבקעו והקן עצמו משמש אותה ואותם בעיקר כמקום מסתור והזנה.
ביאליק כתב את השיר עוד בתקופת שהותו בברלין (1922-1923), אך הוא נדפס לראשונה בדו-שבועון ׳עולם הילדים׳ בטבת תרפ״ז. כדאי לדעת שבמקור הוא נהגה בהטעמה אשכנזית – ״קן לציפור בין העצים…״ (האותיות המוטעמות מודגשות) ואילו כיום אנו מדקלמים אותו בהטעמה ספרדית, שמשנה את המקצב לחלוטין ויוצרת חוויה מוסיקלית שונה. (קן לציפור בין העצים). קצב זה מעניק לשיר, כפי שהוא מדוקלם או מושר כיום, ״קצב של סיפור״ יותר מאשר ״קצב של שיר״. כמו- כן, כדי לשמור על המשקל בשירה, היה צורך לחזור על המילה ׳אפרוח׳. לשיר יש שמונה שורות היוצרות שני בתים. בכל בית מתחרזות שורות ב׳-ד׳. (עצים- ביצים, תעיר-זעיר). מבחינה מוסיקלית השיר הוא נעים לאוזן וריתמי מאד. ומה מתאר התכן?

שמו של השיר, ׳קן ציפור׳, מרמז על כך שההשראה לכתיבת השיר היא מצוות ׳קן ציפור׳, הנזכרת בספר דברים, פרק כ״ב פס׳ ו׳-ז׳: "…כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך, בכל עץ או על הארץ, אפרוחים או ביצים, לא תיקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תיקח לך….". הפירוש המקובל למצווה הוא: אם תראה, בלכתך בדרך, על האדמה או על אחד העצים קן ובו ציפור, הדוגרת על ביציה או שומרת על אפרוחיה (או גוזליה), לא תיקח את כולם למאכל. את האם תשלח לחופשי ואת הצאצאים תיקח לך. גם אם זה נשמע לנו אכזרי מאד, יש לזכור שהמצווה הזו עתיקה מאוד ואפשר שהיא הדהדה חוקים מזמנים עתיקים עוד יותר. זמנים שבהם התבססו מקורות המזון על ליקוט. ניתן לשער שהמצווה הדגישה את החשיבות של שחרור האם, במטרה לאפשר הן את הקיום האנושי והן את המשך החיים של הציפורים, אבל היא ללא ספק מציבה דילמה מוסרית. בימינו אי אפשר שלא להזדעזע מן המצווה המעודדת לקחת את הבנים מן האם וקשה שלא לחוש הזדהות עם האם, שבניה נגזלים ממנה באלימות, אך יש לציין כי ביקורת על מצווה זו ניתן למצוא כבר בתלמוד.

דיון מקיף ומרתק על הקשר בין המצווה הזאת לשירו של ביאליק מופיע בספרו של דרור בורשטיין ובו הוא מצטט תלמידי חכמים וחוקרים שנדרשו לנושא (דרור בורשטיין, לטובת הציפורים, ידיעות אחרונות וספרי חמד, ראשון לציון, 2019, עמ׳ 46 – 51). בורשטיין גם מסב את תשומת הלב לכך ששם השיר אינו ׳קן לציפור׳, כמילות השורה הראשונה, אלא ׳קן ציפור״ (ראו בהמשך). אני ממליצה מאד לקרוא את הדיון בספר עצמו, ונוטלת לעצמי רשות להביא כאן מעט מן הדברים.

למעשה, מי שקורא את שירו של ביאליק בתשומת לב (ועל רקע ההיכרות עם המצווה שהוזכרה לעיל), יכול להבחין בשלל רמזים עדינים, אם כי ברורים, המסמנים לקורא מה ביאליק, חשב והרגיש לגבי המיצוה הנ״ל. מן הכותרת ועד המילים האחרונות של השיר הקצר המסר הוא ברור: הקן הוא של הציפור. לא שלנו.

״התוספת הזעירה הגאונית של ״ל״ לצירוף המקראי וההלכתי, ״קן ציפור״ (בכותרת) והפיכתו ל״קן לציפור״ (בשורה הראשונה), משנה לגמרי את משמעות הצירוף: … יש לציפור קן והוא שלה.״ (שם, עמ׳ 50). יתרה מזו, המשורר יוצר מרחב המגן על האפרוחים ומורכב ממעטפות שונות: עצי היער, הקן, הציפור והביצה (שם). אמנם, ביאליק משחזר את הסיטואציה של ׳האם עם הבנים בקן׳, אבל, למעשה, הוא מרחיק באופנים שונים כל אפשרות של פגיעה בם ומבהיר מה שייך למי:
1. ״קן ציפור״ וקן לציפור״ – הקן הוא של הציפור ובשביל הציפור.
2. ״ובקן לה… ביצים״ – בקן שלה הביצים הן שלה.
3. ״ובכל ביצה… ישן לו אפרוח…״ – כשם שהקן שייך לציפור, כך הביצה, כל ביצה, שייכת לאפרוח שבתוכה.
התמונה שמציירות המילים היא מלאת חיים ומעלה אצל כל שומע או קורא דימויים ורגשות, והאיורים בספרים שבהם הודפס השיר מגלים גם את המסר שביקשו למסור המאיירים. באיורו של נחום גוטמן לשיר זוקפת הציפור אצבע מאיימת ומתרה במתבונן, לבל יעז להפריע את מנוחת האפרוחים הנמים (ח.נ. ביאליק, שירים ופזמונות לילדים, דביר, תל אביב, תשל״א, הדפסה רביעית). אורה איתן, אשר איירה את השיר באסופת שירים לילדים, שיצאה לאור עשרות שנים מאוחר יותר, בחרה במחווה שונה. בעט ציפורן דק ובצבע חום עדין היא ציירה את הציפור עומדת על ענף מעל לקן. באיור אין התייחסות למתבונן והדגש הוא על השלווה והביטחון שמשרה הציפור (חגיגה של שירים, ערך: מנחם רגב, עם עובד, תל אביב, 1979). המאיירים בחרו לבטא מסרים שונים, אבל מה כתב המשורר על בני האדם ביחס לקן? מה המסר שלו?
״הס, פן תעיר״, כתב ביאליק. לא רק שזה לא שלכם, לא הקן, לא הציפור ולא הביצים, גם אל תפריעו, כי האפרוחים זקוקים לשקט כדי שידעו לבקוע בזמן הנכון. אפשר להיזכר בשיר השירים – ״מה תעירו ומה תעוררו את האהבה עד שתחפץ…״ (פרק ח׳, פס׳ ד׳), אבל גם הילד הצעיר, שאינו מכיר פסוק זה, יכול להזדהות עם האפרוח הנם בתוך הביצה ולחוש שאסור להעירו משנתו ושיש לשמור עליו. כניגוד למצווה לקחת את הגוזלים אל מותם, מציג כאן ביאליק את השהות בביצה (טרם הבקיעה או הלידה ולפני תחילת החיים בעולם הזה) כשינה שומרת ומגינה. באופן עדין עולה כאן גם נושא הריתמוס (שהוכר קודם לכן בהקשר לאמצעים המוסיקליים): ערות ושינה לסירוגין ובזמן הנכון מאפשרות בסיס לחיים בריאים.

תמונת הקן עם הביצים, או האם הדוגרת עליהן או מאכילה את הקטנטנים ומגוננת עליהם עד שיהיו מסוגלים לדאוג לעצמם בעצמם וגם תמונה של אפרוחים שמדדים והולכים בעקבות אימם, אלה הן תמונות שילדים יכולים להזדהות איתן וכדאי מאד לקרבן לחיי הגן. גם אם אין אפשרות לגדל אפרוחים בגן או בלול קטן בחצר, או לעקוב אחר קן עם גוזלים בטבע, אפשר להניח בפינת הטבע של הגן קן ריק שילד מצא או לבנות קופסת קינון על עץ בחצר. וכמובן – להתוודע באמצעות שירים, דקלומים וסיפורים לקן ולתהליכי החיים המסתוריים המתרחשים בו. אפשר גם להכין תיאטרון בובות עם קן וציפור וביצים, שמהן בוקעים גוזלים. את כל אלה יוכלו הילדים לעבד לאחר מכן בעת המשחק החופשי שלהם.