מאת: עפרית קלס
בארץ אחת חיו אנשים טובים ושמחים, חרוצים ועמלים. מבוקר עד ערב עבדו- להכין את מזונם, לבנות את בתיהם ולטפל בילדיהם. ולכן היו האנשים בארץ ההיא עסוקים מאד, והארץ מלאה קולות ורעשים- של בניה ועבודה, תנועה עשיה מפגש ושיחה- קולות של חיים.
יום אחד סערה גדולה הגיעה אל הארץ ההיא. לא עננים כיסו את השמיים- כי אם המון המון נקודות קטנות, קטנטנות, זעירות. כמעט ואי אפשר היה לראות אותן מרוב שהן היו קטנות. אך הן היו רבות רבות… הן כיסו את השמיים ואת השמש וצל גדול נפל על פני הארץ. האנשים הסתכלו למעלה, ומסביבם, וצל של דאגה החל מתגנב לליבם. הנקודות הבלתי נראות כיסו כמעט כל מקום. האנשים חשו שהם נושמים אותן, ואוכלים ושותים אותן. הם הרגישו שהן נמצאות על האדמה, ועל הצמחים, בגני השעשועים ובכל מקום. לחלקם הנקודות הקטנות גרמו להרגיש לא טוב, וחלק מהאנשים הפכו חולים.
אנשי הארץ חששו, כי הם לא הכירו דבר כזה קודם לכן. הם התגעגעו אל השמש והשמיים, אל העצים והאדמה כמו שהיו לפני הנקודות. הם אזרו אומץ ותושיה והחלו לנסות לנקות ולסלק את הנקודות. הם ניקו אותן מהידיים שלהם, מהפנים, מהבגדים, מן הצעצועים, מן הבתים. הם לבשו מסכות מיוחדות על האף והפה, כדי שהנקודות הקטנטנות לא יוכלו להכנס להם לתוך הגוף. הם היו חרוצים מאד, אך הנקודות היו כל כך קטנות וכמעט בלתי נראות, ולכן הם לא היו בטוחים שהם הצליחו באמת לנקות אותם.
והם עדיין דאגו מאד, ואור השמש הבהיר עדיין לא חזר לזרוח בארצם. חלקם פחדו. הם פחדו להיות חולים, ופחדו שהאנשים שהם אוהבים יהיו חולים גם הם. הם ניסו ועבדו ובדקו וניקו בכל יעילותם וחריצותם, אך זה לא עזר. הם לא ידעו יותר מה לעשות…
לבסוף אנשי הארץ הפסיקו לעבוד, הניחו לעמלם, והתכנסו איש איש לביתו. כל אחד מהם אסף את מי שהוא אהב, ויחד הם סגרו את הדלת וניסו להשאיר את הנקודות הקטנטנות בחוץ. ושקט גדול ירד על פני הארץ העסוקה ומלאת ההמולה. רק בתוך הבתים נשמעו קולות. קולות של שיחות ודאגות, קולות של סיפורים ומשחקים, קולות של ריבים ופיוסים, קולות של צחוק, בכי שירה ושעמום- קולות של חיים. האנשים ניסו לעודד זה את זה. הם התחבקו, ודיברו, הם ניסו לעזור אחד לשני להיות אמיצים, ולגרש את הצללים מהלב. הם ישבו ביחד וניסו לדמיין את היום בו הנקודות ייעלמו, ולתכנן איך להעביר את הזמן בנעימים עד שזה יקרה.
והנה- מכל בית בו ישבו יחדיו אנשי הארץ החל לזרוח אור קטן. אור של חום ושל תקווה. והאור הלך וגבר וזרח סביב לבית כמו קשת גדולה, ואז התחבר לאור של הבית השכן, ושל עוד אחד ועוד. ובכל מקום בו זרח האור- הנקודות הלכו ונעלמו, והצל שהטילו קטן קצת. עוד בית ועוד בית, עוד אור ועוד אור, והצל הלך וקטן, הלך ונעלם.
ראו השמיים את האורות הקטנים הזורחים על פני האדמה ,וקראו לרוחות חזקות שינשבו בכל עוצמתן ויעזרו להעיף את ענן הנקודות הקטנות. ועננים גדולים באו ושטפו את האוויר עד שהוא היה צלול וזך. גם השמש זרחה בעונג וצירפה את אורה החם והבהיר אל כל האורות שזרחו על פני האדמה. והיא האירה והאירה, עד שאחרונת הנקודות נעלמה.
כל האנשים כבר הרגישו טוב יותר. הם הרגישו איך הגוף שלהם חוזר להיות בריא יותר, והלב נהיה נקי וקל יותר. הם יצאו סוף סוף מהבתים שלהם, שילבו יד ביד וחזרו לבנות את ארצם הטובה ביחד.
עפרית קלס היא עובדת סוציאלית, גננת ולדורף ומלווה גננות
גרסה להדפסה