העץ הגמיש – מחשבות של אמא וגננת, לסיכום סגר שלישי

העץ הגמיש - מחשבות של אמא וגננת, לסיכום סגר שלישי

מאת: עפרית קלס

במהלך הסגר פיתחו הילדים שלי קשר עם עץ אחד, אולי אפילו יותר נכון לקרוא לו מין שיח. לא כל כך גבוה, ולא כל כך מפואר, עם הרבה ענפים נמוכים ודקים וגמישים. עליו הארוכים משתפלים לאדמה ויוצרים ממלכה נסתרת.
הסתכלתי על העץ הזה, הדק, החלש, המוזר, שנשא עליו לפעמים גם עשרה ילדים בו זמנית – במשך שעות רבות של טיפוסים התגלשויות ומשחקים, וחשבתי איך המושגים חוזק, נשיאה ועוצמה השתנו אצלי בשנה האחרונה. איך כוחו של העץ הזה עומד לו דווקא בגמישותו, בנמיכותו, באופן שבו הוא מתכופף לקראת הילדים ומשנה את צורתו כשהם עליו. כשהם כבדים לו – הוא מתרכך, מתגמש ומתכופף עוד יותר.
כגננת ולדורף הרגשתי איך בתקופה הזו רבים מהכלים שלי לא עומדים לי יותר. ככל שרציתי להיאחז במוכר, ליצור ריתמוסים והרגלים חזקים ומובנים, להשרות ודאות ובהירות – באה המציאות וטרפה לי את הכלים שוב ושוב. התבוננתי על גננות שאני עובדת איתן, וראיתי איך מי שניסתה להישאר בשליטה ובמרכז חזק ויציב – חוותה קושי רב יותר. גננות שהתגמשו, התרככו והתכופפו – המשיכו לעבוד בתנאים שונים מאוד, אך בתחושה יותר שלמה, נינוחה ורכה.
התבוננתי על הקושי שלי במעברים: קשה לעצור את המרוץ ולהסתגל לסגר, ואז קשה לעלות הילוך ולהסתגל חזרה לשגרה. התבוננתי כמה חוסר סבלנות עולה בי כשילדי מתקשים במעבר, וכשסוף סוף יש להם גן, הם אינם רוצים ללכת אליו.
חשתי כאילו יש סביבי נהר שוצף, גועש ולא צפוי, ושבכל פעם שאני מנסה לאחוז בסלע של בטחון -זה פועל נגדי והכוח של הנהר הופך חזק יותר. כל מה שאני יכולה לעשות זה להתמסר לזרם המהיר והבלתי אמין הזה, ולתת לו לסחוף ולנווט אותי בין הסלעים כדי לקבל כמה שפּחות מכות. יתכן שזה נשמע רומנטי – להתמסר ללא נודע וכו' – אך בשבילי כגננת, כאמא, שמרגישה אחריות לדעת לכוון, לעצב את הסיטואציה, לתווך ולגונן, זה לא כל כך פשוט.

לצייר בלי מכחולים

בהתחלה כעסתי. הרגשתי כציירת שאומרים לה: "עכשיו תמשיכי לעשות אמנות, אבל ניקח ממך את הכלים שלך. תציירי בלי מכחולים, רק עם שחור ולבן, וללא ניירות". רציתי לזעוק: החינוך הוא מעשה אמנות, והוא זקוק לתנאים מסוימים, לאווירה מיוחדת, לצורה, למסגרת. בלי הכלים שלי אני מעדיפה להימנע מציור כרגע. חשתי שאם אני נדרשת לעבוד בתנאים כאלו – מישהו בוודאי מנסה להרע לי, מזלזל באמנות שלי ורואה בי בייביסיטר, מנצל אותי וכו'.
אחר כך עלו בי שאלות על תפקיד הגן בתקופה זו: האם עליי לנסות להיות אי של ודאות בתוך ים השינויים? או דווקא לייצר צורה חדשה, שמעודדת התנסות ותרגול בהשתנות? איך תומכים ומחזקים ילדים (ומבוגרים) להסתגל למעברים ולשינויים התכופים? לחיות עם הלא נודע באופן קרוב ואינטימי?
כיום, לאחר כמעט שנה של התבשלות במרק הקורונה, אני מרגישה כמה שינויים מתרחשים בהבנה שלי, כמעט בעל כורחי. זו מחשבה מהפכנית, שגורמת לי להבין מחדש את הדימוי של מרכז והיקף.
במשך שנים רבות אני מדמיינת חוויה של מרכז פנימי כידיעה מה נכון לעשות, איך לשמור על קשר עם המהות, איך לבחור את העיקר בתוך נסיבות משתנות. עכשיו נדמה לי שהנסיבות המשתנות הפכו להיות העיקר. שמירה על קשר איתן דורשת ממני לרכך, לעמעם את הידיעה הפנימית שכל כך ייחלתי להשיג.
פתאום נדמה לי שאמנות אמיתית היא לדעת ליצור מתוך הקיים, בלי כלים, וגם לדעת ליצור כלים חדשים.

לאהוב את מה שיש

בלוח השנה לנפש, בקיץ, מתאר שטיינר כיצד לעתים אנו נדרשים דווקא לעמעם את הידיעה שלנו כדי לתת לכוח אחר להיכנס: "כאשר ישות אלוהית תרצה להתאחד עם נפשי – יהיה על החשיבה האנושית להתמסר בענווה להוויית החלום". מילים יפות, אך קשות ליישום. אני מחפשת את המשען הפנימי בזמנים אלו, משננת מנטרות על אמון בעולמות הרוח, ומגלה כמה קשה לי למצוא ביטחון ביומיום. נתינת אמון היא לא רק החלטה. היא מסע, ארוך, מפרך, עם הרבה אתגרים וסכנות לאורך הדרך.
אגב מסעות, בן הזוג שלי נדד כמה שנים, וכדי להתעודד במהלך מסעותיו, המציא שיר שהלך בערך ככה: "אם קר – אוהב קור, ואם חם – אוהב חום, אם יש עליה – אוהב עליות, ואם יש ירידה – אוהב ירידות…" (זה נמשך לאינסוף, בהתאם לנסיבות).
במשך שנים השיר הזה היה בדיחה אצלנו, וסימל עבורי התמזגות אוורירית בהיקף. לאחרונה מפציעה בי ההבנה שמרכז אינו רק לנווט בחכמה את הדרך אלא גם הסכמה ללכת דרך לא ידועה, לתת לה להוביל. דווקא מרכז פנימי אמיתי מאפשר לפגוש את כל מה שבא, מבלי לחוש איום. כשיש מרכז – הטוב וגם הרע והמעברים התכופים ביניהם – ניתנים למגע, למפגש. אז אני מפזמת לעצמי: "אם יש סגר אני אוהבת להיות בסגר, ואם יש שיגרה אני אוהבת לחזור לשגרה"…
אני עדיין חוקרת את המינונים הנכונים בין הניסיון לכוון את המציאות לבין ההתמסרות ללא נודע. אך אני יודעת כי המתנה הכי גדולה טמונה במקומות שבהם אני מסכימה להתכופף, להתגמש – כמו ענפי העץ שעזר לנו בסגר. להיות רכה כלפי עצמי כשקשה, או מפחיד או לא ידוע לי. רק כשאני מצליחה להתרכך – החדש שמבקש להיכנס יכול להביא לי את מתנותיו.

"אנחנו לא חונכנו לטפח חוש למסתורין. ייתכן אפילו שאנחנו רואים בבלתי ידוע עלבון ליכולתנו. כישלון אישי… ואולם המסתורין אינו דורש פעולה, הוא דורש את תשומת ליבנו… וכך כאשר אנו פוגשים בבלתי ידוע- אנו נוגעים בחכמה שתשנה את חיינו. במשך שנים ראיתי כיצד אנשים שמתמודדים עם הבלתי ידוע, חווים כבוד, פליאה, שמחה וחיות. הם נזכרו שהחיים קדושים והזכירו זאת גם לי… המסתורין דורש מאיתנו לנטוש את החיפוש האינסופי אחר תשובות, ולהיות נכונים לא להבין, להיפתח, לראות. אני תוהה שמא סוד החיים אינו בקבלת תשובות אלא ברדיפה אחר שאלות חסרות פתרון בחברה טובה."
(מתוך ספרה של ד"ר רחל נעמי רמן "ברכות סבי" סיפורים של עצמה, מסירות ושייכות, עמ' 182, הוצאת מודן 2002).

עפרית קלס – עובדת סוציאלית, גננת ולדורף ומלווה צוותים חינוכיים.

דילוג לתוכן