כלום + שום דבר = אוצר

מאת: מיריה רון

1. מהו שעמום?

(הגיגים בעצלתיים, ביום קייץ חם, בזמן בין ערביים). מהו שעמום?

שעמום נוצר כאשר אנו מכלים את העניין שלנו ברשמים מבחוץ, ובדימויים מפנים, ועולה בנו צורך והתאוות לחדשים.

הכלל: "מרעיבו שבע משביעו רעב", תקף גם כאן. ככל שאנו מורגלים בכמות ובהתחלפות מהירה של רשמים ודימויים, כך נשתוקק ליותר חידושים, גירויים, שינויים. ככל שנדע להשתהות ולהשתאות, כך נרחיב את יכולתנו למלא גם זמן "ריק", ונאמן את עצמנו (וילדים שבאחריותנו), להפעיל משאבים פנימיים של דמיון ויוזמה, לא תלויים בהתרחשויות מחוץ.

רגע של זיכרון – מיטת ילדותי הוצבה ליד קיר גבס לבן, שתחם את עליית הגג. אבא בנה את הבית, הגג, וחדרי שבתוכו. בטיח הרטוב הטיח בפטישו, (לעיתים גם אני הצטרפתי למלאכת היצירה, עם פטיש קטן וקל, לצדו), כך שפני הקיר הפכו ל "פני ירח". שעות ארוכות הייתי מבלה עם הראש לקיר המופלא הזה. עולם ומלואו מצאתי בו. בעלי חיים, עלים, יצורים משונים. בילוי זמן איכותי זה זכור לי באהבה. כל פעם מחדש היה לי עניין, לשוב ולמצוא את מה שכבר נמצא והומצא, ואז "לאבד" אותו בכוונה, ולמצוא תמונה שונה. לא היה שם שעמום כהוא זה. אוצר יקר של תמונות וסיפורים היה שם, בקיר; ובעיקר-אוצר עבורי, שלמדתי להעשיר ולבלות את הזמן, לא רק להשתוקק לכלותו ולבלותו..

אוצר כזה אני מאחלת לילדים של היום, אוצר שניתן למצוא רק ב"שומדבר". גננת עמיתה שאלה אותי פעם בפליאה, כאשר חיכינו להסעה בחזרה לגנים, לאחר פעילות משותפת: איך זה שהילדים שלכן כל הזמן עסוקים, ולא מתלוננים שהם משועממים? התשובה הייתה פשוטה-הם מורגלים למצוא ולייצר עניין. לבד, או בחברותא. ילדים שרגילים למצוא "אוצרות" של זמן משחק וחברה,  הם אקטיביים, יזמים, עצמאיים, ואינם תלויים בעניין שיספקו המבוגר והסביבה. הם "עשירים" מאוד.

2. גרייה והעשרה

כמות הגירויים שבהם אנו מוקפים/מותקפים, מדי רגע, בחברה המערבית, היא עצומה. אנו מתמודדים, בחלקו, באמצעות העלאת סף הרגישות שלנו, דהיינו – פיתוח "עור עבה", הכהייה ואטימות אלקטיבית; ו/או משלמים מחיר במתח, עקה, רגיזות ו/או מחלה, על המאמץ הבלתי פוסק לקלוט, לסנן להתעלם ולהדוף גירויים.

הסלקטיביות והאטימות לגירויים היא מדומה, כמובן. זה רק נראה כאילו איננו שומעים או מודעים לרחש המקרר והמזגן, לריצוד האור, לשאון הרמקולים, לרטט שמעבירה בנו תנועת כלי רכב ברחוב. למעשה, אנו מפתחים יחס של ניכור ודחייה, או במילה אחרת – אנטיפאתיה. (במובן האנתרופוסופי – עמדה של הפרדה, התרחקות, שיפוט ואי-היטמעות).

ומה לגבי ילדים? הרי אותם אנו רוצים להשאיר פנויים ו"פתוחים", אלינו ולעולם, לרשמים. לגדלם תוך חשיפה לא מבוקרת לגירויים, משמעו להעלות אצלם את סף הרגישות, להפריע לסימפתיה הטבעית והנכונה להם. (סימפתיה- היא היכולת לקלוט, לזרום-אל-תוך, להזדהות, "להיות אחד-עם" תופעות ועם אנשים אחרים).

נכון, קשה מאוד לסנן ולהימנע מגירויים. אנו מוקפים בהם. אך אפשר להפחית, לאזן, למנן ולסנן. איך?

באמצעים פשוטים. להימנע מאירועים עוצמתיים וקולניים. להפחית בתאורה. לישון בחושך מוחלט ככל שניתן. גם עם ילדים חרדים, ניתן למצוא דרך אלטרנטיבית לספק להם תחושת מוגנות. לכבות מכשירי חשמל, מטענים ומדיה כשאין בהם צורך. בנסיעה עם הילדים – לחוות את הנוף, גם העירוני, ואת האינטראקציות עם השותפים לנסיעה, גם אם אי אפשר לשיר ולשחק אתם בזמן נהיגה, אפשר לתת להם לחוות ולבלות את הזמן, בעצמם;  לוותר על סרטים, שירים, ושאר הפעלות ומכשירים שנועדו "להעביר זמן" ולהפחית מריבות, נדנודים ונפגעים… כן, הייתי שם, אני יודעת איך זה נראה ונשמע. ובכל זאת.

יש מחיר לתעסוקה היזומה, לשטף הגירויים ולהתשת החושים. מהר מאוד הכול משעמם, ויש צורך להעלות שוב ושוב מינונים. כדאי גם להפחית דיבורים, שאלות והסברים נון-סטופ לילדים. ההעשרה והגרייה הבלתי פוסקת גוזלת כוחות מן הילד, הופכת אותו לצרכן פאסיבי, ובו בזמן, גם למתעלם סדרתי. אני רואה ילדים רבים שכביכול אינם שומעים כשקוראים בשמם. הם לימדו את עצמם להתעלם, להסתגר. הם שומרים על עצמם.

אל תחששו מן השקט. השקט מאזן, משקם, מאפשר "עיכול" ועיבוד איכותי של רשמים, והפניית תשומת הלב שוב החוצה.
קבעו זמנים לשקט ומנוחה בין פעילות אחת לפעילות הבאה, גם אם זה לא מרגיש נחוץ באותו רגע. זה בהחלט חשוב, כמו המרווח שבין צלילים, כמו בין שאיפה לנשיפה. ו-חשוב שאתם עצמכם לא תהיו מוצפים ברשמים, כי עבור ילדים קטנים, ש"סופגים" את נוכחותכם, זהו בדיוק מה שרציתם להימנע ממנו. אז רגע לפני הפגישה עם הילדים-נשיפה גדולה גדולה! ואז-נשימה. ושוב לעבודה…

3. כללי וויסות

הרבה כבר נכתב על קשיי וויסות עצמי. הורים, מחנכים ומטפלים כבר למדו לחפש את המקור לקשיי התנהגות ולמידה בתחום זה.
מה זה וויסות? זו היכולת להסדיר, להכניס משמעות ורצון, לתווך, לשלוט בהשפעות רשמים תחושתיים שנקלטו, והתנהגותיים, פעולות פרי רצון, שיפלטו. לקשר, לחבר, בין העצמי לסביבה, לעולם. להנהיג סדר וריתמוס בזרימת הפעילות.

ילדים רבים מדיי בתקופתנו לא מצליחים לרכוש ולבסס את היכולת לנהל את האימפולסיביות הטבעית, את השליטה בתגובותיהם; מן הישיר, המיידי, הגלוי, אל העקיף, המושהה, המעודן והמקובל חברתית;  ומן התחום הפיסי-התנהגותי אל החשיבה, המודעות, תקשורת תוך ובין אישית- יכולות גבוהות יותר ונרכשות, בסולם ההתפתחותי הרגשי-חברתי.
ילדים שאינם מווסתים דיים, הם ילדים שלעיתים תכופות מדיי חווים כשלון ודחייה. פשוט "לא הולך להם". לא מצליח להם. הקשרים החברתיים עם בני גילם מסורבלים, כמו גם הקשרים עם המבוגרים המחנכים, ועם מסגרות, עקב פגיעה ביכולת ללמוד, להפנים ולהטמיע, ולעשות שינוי.

הם חווים באופן תכוף מדיי סיטואציות של קונפליקטים, ויותר מדיי חוויות מסוג "אף-אחד-לא-מבין-אותי" ואי מסוגלות להשתלב.
אעז לומר שהם פחות מאושרים ממה שיכלו היו להיות, לו היו יותר מווסתים, ופחות מאתגרים את עצמם ואת סביבתם..
עוד ועוד "ילדים מאתגרים", "ילדים עם קשיי התנהגות", "ילדי-קצה", מצטרפים כל שנה למעגל החינוכי-טיפולי. ולא, זה לא "עודף-אבחון".. לעמדתי. תת אבחנה, אם כבר, להסלמה, לסכנה.

כי מחר-מחרתיים אלו החיילים עם היד הקלה עם ההדק, הנהגים עם כושר שיפוט ודפוס תגובתיות בעייתי וקטלני; הבוגרים עם בעיות שליטה עצמית ויכולת ניהול עצמי של כעסים; השוטרים, הגנרלים והפוליטיקאים הבאים…

איך ניגשים לזה, איך מצמצמים את היקף הבעיה החינוכית-חברתית? התשובות, ככל הנראה, קרובות ואפשריות יותר ממה שנדמה, ונמצאות בחלקן אצלנו, המבוגרים האחראיים. הצעה לחשיבה ומחקר בכיוון שונה ומעניין, נמצא במחקר על הילדים ההולנדים המאושרים והחברתיים, ( * "הארץ" 2.2.15). שם יש ביטוי נפלא ל "חכמת-המון ותרבות-אומה". מה יש שם? נוכחות הורית-טיפולית של דמות זמינה וקבועה, במשך כל שנות הילדות הרכה. הקפדה על ריתמוס קבוע של היממה. עיתוי, מינון ואיכות שעות שינה, (איכות הנגזרת גם מאיכות הסביבה, שינה בסביבה מואפלת ושקטה), מיעוט משחקים, גירויים ו"העשרה", דגש על "מיעוט ואיכות, נוכחות, זמינות וקביעות". מה אין? (מן הסתם): חינוך מוסדי החל מחודשי החיים הראשונים, בקבוצות גדולות מדיי, עם יחס מבוגר:ילד לא מותאם לגיל ולצורך; עם תחלופה גבוהה מדיי של אנשי צוות, שלא זכו להכשרה מספיקה; הצפה בגירויים, גם בזמני מנוחה ושינה…

אחד התנאים לשמחת חיים, לחווית well being ולפניות ללמידה רגשית-חברתית הוא יכולת הוויסות העצמי. היכולת לא להיות מזועזע ומטולטל תחושתית ורגשית, לא להיות מנוהל בידי תגובות עצביות קיצוניות. כולנו מכירים את עצמנו, כיצד אנו מגיבים כשאנו לחוצים, עייפים, נסערים, מוצפים; וכיצד אנו מגיבים לאחר שינה טובה, כשאנו מנהלים את סדר היום שלנו כרצוננו, וכשצרכינו הבסיסיים מסופקים דיים. תנאי הבסיס להתנהלות שכזו, אצל ילדים, היא מוגנות, התלויה במבוגרים האחראים-על סיפוק הצרכים ההתפתחותיים הבסיסיים. סיפוק צרכים- ולא סיפוק רצונות ו"חשקים"… ילדים יכנסו לעמדת "בא לי", כתגובה לגירויי סביבה עשירה מדי בפיתויים וגירויים. צריך להחזיר את האחריות אל המבוגר המחנך, ולא להעבירה אל תכניות חינוכיות עבור ילדים צעירים מדיי, שאמורות ללמד אותם כיצד לווסת את עצמם. כיצד ללמוד לאכול נכון, ולשמור על עצמם.

וודאי, הרבה הורים היו רוצים עבור ילדיהם, אפשרות לטיפול איכותי, ביתי ומשפחתי ככל שאפשר. אבל איך, אם לא במחיר של וויתור על עבודה של אחד מבני הזוג? איך נספק את זה במדינה שנתפסת כמיטיבה, כשהיא מעניקה לילדיה הרכים את האפשרות לבלות 8-9 שעות ביום במרחב דחוס, עשיר מדיי בגירויים, עני מדיי בנוכחות בוגרת ומיטיבה? איך, כשיש מעט מדיי זמן ואפשרות לתנועה חופשית, מעט מדיי התנסויות, ויותר מדיי חרדות של אנשי צוות, באווירה של ביטוח-כסתו"ח מפני תביעות; חוסר זמן ומרחב לטיפול מיטבי, במרחב מינימלי. הרי אפילו מקום לאכסן ולפרוש מזרנים אין ברוב הגנים. כל זה חובר לצורך של הורים מותשים, עסוקים ועובדים-יתר-על המידה, שמעוניינים בילדים ש "נופלים למיטה" בסוף יום עבודה, ולא מרשים לאפשר להם שינה מרפאה, על חשבון שעות הגן…

(וכמובן, בקשר עם וכתוצאה מחוסר בתגמול הולם למטפלים ולמחנכים בגילאים הקריטיים, אי הצלחה להפוך את הטיפול בגיל הרך לפרופסיה, על כל המשתמע מכך, וקושי להתארגן כגוף מחנכים לגיל הרך ולתבוע גמול ויחס הולם.)

בקיצור – התשובות די ברורות ופשוטות.

אבל איך נחבר בינן לבין המציאות החברתית-חינוכית היומית? אפשרי, גם בתנאים הנוכחיים, לעשות שינוי משמעותי ולשים דגש על ההרגלים הבסיסיים. ללמוד ולהתאמן בחינוך ובהתנהלות בגישת ה-slow life – אכילה מתונה יחד, מתן אפשרות ללמידה עצמאית של מיומנויות אכילה, הלבשה, טיפול בצרכים, משחק ולמידה. חשוב לעורר דיבור-על הקפדה על שעות מנוחה ושינה. לעצב את החדרים בבית, במעון ובגנים  לא בהתאם ל"כמה קשה לנקות" (שטיחים וכריות), אלא כמה נעים לשהות. (שעות כה רבות). לשים דגש על בניית אווירה רכה, ביתית, המאפשרת מענה טיפולי-חינוכי. לשאוף ל "אקלים חינוכי מיטבי", לא רק בעיצוב הסביבה החומרית, אלא גם ובעיקר בסביבה האנושית: על ידי מתן תשומת לב ותחזוקה ליחסי האנוש בצוותים, מקום והקשבה לצרכים, וליוזמות אישיות. בניית "מעטפת חינוכית" אנושית קבועה לכל קבוצת ילדים; ובניית סדר יום שיש בו הקפדה על זרימה מיטבית בין נשימה לנשיפה, בין משחק חופשי להתכנסות/ישיבה, בין תנועה ולמידה, בין עירות למנוחה ולשינה. ולהקפיד על כך גם לגני עצמנו, כי מבוגרים מאושרים ומווסתים ייטיבו לגדל ילדים מווסתים ומאושרים.