חורף - לקט סיפורים

במחסה שלו אשר על שפת אגם הרון חי לו ברווז חום וקטן ושמו שינגביס. כאשר רוח הצפון העז נשב מארץ השלג המנצנץ, היו לברווז החום והקטן שינגביס ארבע בולי עץ גדולים להסקה.

אמיץ ועליז היה שינגביס. לא חשוב באיזו עוצמה שאג רוח הצפון, הוא דשדש על פני הקרח ומצא לעצמו אוכל לאכול. הוא תלש את העשבים הקפואים שצמחו על שפת האגם הקטן שלו, צלל דרך החורים שנוצרו, תפס לעצמו דגים לארוחת הערב, ושב למחסה שלו עם הדגים. אצל האש הבוערת הוא בישל את הדגים לארוחה והיה לו חם ונעים.

לבסוף רוח הצפון שרק ושאג וו … וו … מי מעז להתמודד עם הצ'יף הגדול – רוח הצפון ? כולם פוחדים ממנו. רק הברווז החום שינגביס מתייחס לצ'יף הגדול – רוח הצפון כאילו היה רוח סתיו קלילה.

אז שלח רוח הצפון משבים קרים ומקפיאים והעיף מטחי שלג, כך ששום ציפור או חיה לא העזו להציץ מהמחבוא שלהם למעט שינגביס. שינגביס המשיך בעיסוקיו כרגיל על-אף מזג האויר. הוא תפס דגים יום יום, בישל ארוחה כל ערב והתחמם על יד האש.

"אה" זעם הצ'יף הגדול – רוח הצפון: "לברווז הקטן והחום שינגביס לא איכפת אם קרח או אם שלג, רוח הצפון יקפיא את החורים שלו כך שלא יוכל לדוג, הציף הגדול ינצח אותו!". וכך הקפיא רוח הצפון את החורים אשר בהם צלל ודג הברווז הקטן והחום. וערם שלג על פני האגם שלו.

אך כאשר שינגביס גילה שהחורים שלו סגורים והוא אינו יכול לצלול אל תוך המים. הוא לא בכה והתלונן, הוא פשוט הלך לו בשמחה עד שמצא אגם אחר שלא היה מכוסה בשלג, שלף את הצמחים מגדת האגם והכין לעצמו חורים חדשים דרכם יכול היה לצלול ולדוג.

"תיכף ברווז חום ידע מי כאן הצ'יף" רעם רוח הצפון בכעס. ובמשך ימים על ימים הוא נשב בעקבות הברווז החום הקטן והקפיא את כל החורים וכיסה את כל האגמים בקרח.

אך שינגביס המשיך, ללא מורא, לעשות כל מה שעשה עד כה. תמיד הצליח למצוא כמה דגים לפני שהחורים קפאו ותמיד חזר לביתו שמח וטוב לב גורר אחריו דג או שניים.

הו … הו … זעם רוח הצפון: "הצ'יף הגדול יגיע אל המחסה של הברווז הקטן שינגביס. הצ'יף הגדול ינשוב על דלתו, ישב לצד ביתו וינשוב רוח קרחונית עד שהוא יקפא!״ בדיוק ברגע הזה אכל הברווז שינגביס את ארוחת הערב שלו וישב בנעימים על יד האש החמימה שלו, מפשיר את הקור מפלומתו ונוצותיו.

בזהירות, כך ששינגביס לא ישמע אותו, עצר רוח הצפון את נשימתו ובשקט בשקט החל זוחל אל תוך המחסה שלו. אך שינגביס חש את הקור העז שנכנס דרך חרכי הדלת: "אני יודע מי כאן" חשב בליבו והחל לשיר:

קה-ניי קה-ניי — בי-יו בי-יו
בון-אין בון-אין — אוק-אי אוק-אי
קה-או-הי, קה-או-יה

רוח הצפון רוח הצפון, נורא ואיום
אתה ידידי, בכל עת בכל יום.
רוח הצפון – מקפיא ומצמית
לי תהייה חבר ועמית.
נשוב בזעם ובעוז אך אותי לא תקפיא
ממך לא אפחד וכך אהייה חופשי.

רוח הצפון רתח מזעם אך הוא שמר על שקט ורק לחשש: "הצ'יף הגדול יקפיא אותו" והוא זחל מתחת לדלת, התגנב אל מאחורי שינגביס והתיישב על יד האש. שינגביס ידע שהוא שם, אך התעלם ממנו והמשיך לשיר בקול:
קה-ניי קה-ניי — בי-יו בי-יו …

"הצ'יף הגדול יישאר עד שתקפא" לחשש רוח הצפון והוא נשף את הנשיפה הכי קרחונית ומקפיאה שלו. אך באותו רגע גחן שינגביס לפנים והפיח חיים באש. מטח של גיצים התעופף מעלה ובול העץ זהר באדמומיות זהובה. אז החלו שערות הקרח של רוח הצפון לטפטף, פניו הקפואות החלו לנטוף ודמעות זלגו במורד לחייו. הנשיפה העצומה שלו החלה נחלשת ונחלשת.

שינגביס המשיך לחמם את כפות רגליו בחומה של האש ולשיר:
רוח הצפון, רוח הצפון – מקפיא ומצמית
לי תיהייה חבר ועמית …

לבסוף רוח הצפון פרץ ביבבה: "הצ'יף הגדול נמס" הוא קרא. הוא פרץ במרוצה החוצה והשליך עצמו על השלג. "שינגביס, ברווז חום קטן ומוזר" מלמל לעצמו חלושות. "רוח הצפון – הצ'יף הגדול – אינו יכול להרעיב אותו, אינו יכול להקפיא אותו, אינו יכול להפחיד אותו. "אוף – רוח הצפון יניח לו לנפשו. רוחו של רוח הצפון איתו". / (רוחו של רוח הצפון מלווה ושומרת עליו).